לתושבי נצרת החביבים
תנחומי על מות 2 הילדים, רק רציתי לומר לכם שטענותיכם אינן צודקות.
גם אנחנו לא היינו מוכנים למלחמה כלל וכלל. יש לנו מקלט, אך הוא היה מלא טינופת. מעולם לא חשבתי שאשתמש בו. הבית שלי הוא בית ישן. הוא הוקם קצת אחרי מלחמת יום כיפור ולכן הקימו בו מקלט די מסיבי. למה בעצם אין לכם מקלטים? מי שבונה את הבתים שלנו הם ערבים כמוכם. איך זה שלא בנו לכם מקלטים?
כשהטיל הראשון הגיע לחיפה ידעתי שזו רק שאלה של זמן שהטיל הבא יהיה קטלני.
למחרת נהרגו כאן 8 אנשים. הם גם כן לא היו מוכנים. הצופרים כאן פעלו אך רק אחרי הנפילות. אני עצמי שמעתי בומים ורצתי לכוון המקלט. רק בתוך המקלט שמעתי את הצופר עולה יורד. חשבתי בכלל שזה אמבולנס. גם הילדים שלי חשבו כך כי איש לא סיפר להם שצופר עולה יורד מעיד על סכנה. פשוט ידענו שמסוכן.
מאז הנפילה ההיא שהרגה את ה-8 אני לא יוצאת מהבית. גם הילדים לא. למה הילדים הקטנים האלה שחקו בחוץ?
לא חשבתם שזה יגיע אליכם. נכון? אז למה אתם מאשימים? למה הילדים לא היו בבית? מסתבר שיש לכם צופרים. למה אמרתם שאין לכם?
צר לי על הילדים. אל תאשימו איש במותם, חוץ מאשר החיזבללה. הם אלה שהרגו את הילדים ולא אף אחד אחר. ותאמינו לי שהם ידעו לאן הם מכוונים.
באותה הזדמנות הייתי רוצה להפנות אתכם לזה
ראיתם אצל אילנה דיין? הם יורים עלינו מתוך ישובים. אנחנו לא יורים עליהם כי אנחנו מוסריים. בסוף יאמרו עלינו שמתנו על קידוש המוסר.
המרואיין שלה, איש צבא שאיני זוכרת מה שמו ומה תפקידו, אולי מפקד סוללת תותחים, ממש אבל ממש הביא לי את הסעיף. הוא גם נתן תשובה לשאלה החוזרת של כתבינו: אנחנו כותשים את לבנון, איך זה שיש להם עוד טילים?
פשוט מאוד, הם כותשים את ביירות, הפציצו איזו משאית, אפילו את החלק הנוצרי. רבותי, הטילים אינם נמצאים בביירות חוץ מאולי הזילזלים שיכולים להגיע לבועה התל אביבית. (סליחה מכולם אבל הפקידה של חב' פלאפון יושבת לה בת"א במשרד הממוזג שלה ומאיימת לפתוח בהליך משפטי אם לא אשלם לה איזה חוב קטן) הטילים נמצאים בדרום לבנון. אני לא יודעת מה אתם מפציצים שם אבל בדרום לבנון לא נגעתם. שם יושבים אזרחים חפים מפשע שמחזיקים את הטילים והמשגרים. צהל הוא צבא מוסרי. לא יהרוס את המשגרים אם חוח יפגע באזרח לבנוני חף מפשע שיש אצלו טיל בחצר.
משום מה אין להם שום בעיה לכתוש את החפים מפשע באמת שיושבים בביירות.
לא יאמן. אפילו בחלם לא נראתה כזאת.
עדכון 20.7 : זהו. אני מסתלקת מכאן.