הכל חדש ונוצץ

הרגשנו שאנחנו לא יכולים יותר. השכמה בבוקר לקול צפירה עולה ויורדת. 5 פעמים ביום צפירות כאלה עם בומים או בלי, או בומים בלי צפירה. די! נמאס! אנחנו לא יכולים יותר. אני עצמי הפכתי לפקעת עצבים מהלכת וככל שהזמן עבר הייתי יותר ויותר נפחדת. חיפה הפכה לעיר רפאים. אין יוצא ואין בא. הכל סגור. איך אפשר לחיות ככה? ואז החלטנו. זהו. אנחנו מסתלקים מכאן. אבל לאן? בית מלון? בארץ? הצחקתי אותם. אין מקום לשים סיכה ולא שהם מאוכלסים בפליטים מהצפון. אולי צימרים? אולי משהו בצפון דרומית לחיפה? זכרון.... טנטורה.....נאדה. אין מקום. גור נישט.

ואז התקשרתי לאיסתא. יש מקום בקרמלין? כן 3 מקומות אחרונים בטיסה שיוצאת היום. היום? יללה טסים. וכך מצאתי את עצמי בצהרי יום חמישי בדרך אל החופש. מונית באה ואספה אותנו. וזהו. אנחנו בדרך לנתבג.

עברנו את חיפה. עיר רפאים. עצוב. כמעט ואין מכוניות. הצמתים פנויים. הכל זורם. כמו בשבת. לא, לא כמו בשבת. בשבת כולם נוסעים לים אבל חוף הים ריק. שתיים שלוש מכוניות. לא יותר. רק מרקי לא נשאר בבית. הוא שם על חוף הים עם הגזלן שלו. ממשיכים לנסוע על כביש החוף. כמעט ריק. מגיעים לזכרון, כאילו אין מלחמה. מזכרון דרומה לא שמעו על המלחמה הזאת.

אני מרגישה כאילו אני חיה במדינה אחרת. מדרום לחיפה הכל כרגיל כאילו כלום. ונתבג שוקק חיים כאילו אין מלחמה. לא יאמן. איפה הסולידאריות? איפה עם אחד? מה קרה לנו? מיליון תושבים חיים בסיכון יומיומי וזה כאילו לא קורה. זה קורה במקום אחר. במדינה אחרת. לא יאמן.

אני במטוס לתורכיה בדרך אל החופש. ובעצם אני פליטה. פליטה לשבוע. ומה יהיה אחרי השבוע הזה? המלחמה תגמר? חלומות באספמיה. הרי חכמי חלם החליטו ללכת עד הסוף. השאלה רק עד הסוף של מי.

טוב. לא חשוב. למה לחשוב על המלחמה הזאת. עכשיו אני יכולה להיות תלאביבית לשבוע. אני בחופש! חופש!! חופש!!!!

הייתי שבוע. היה נפלא. חזרתי. קשה לומר שהייתי שקטה. בין הים לבריכה חשבנו על החתולה שהשארנו כאן עם הוראות הפעלה לשכנים, ובין ארוחה דשנה למשניה חשבנו על אלבומי התמונות שעלולים להנזק אם יקרה משהו, ובין הטיולים גם ראינו שם את ערוץ 2 כך שראינו בדיוק מה קרה כאן. קטיושה בהדר, קטיושה בכביש דורי שהיה נתיב הבריחה שלנו, ומהצד השני קטיושה ברמות יצחק. והבית שלי בין דורי ורמות יצחק.

עכשיו אני שוב כאן. נסעתי בחיפה בלילה והמראה סוריאליסטי. יש כאן בכלל מלחמה? שקט כאן בלילה. גם הקטיושות הולכות לישון עכשיו גם אני. מקווה לא להתעורר לצלילי המוזיקה העולה ויורדת הזאת.