הכל חדש ונוצץ

יש לי המון מה לכתוב וזה לא יוצא לי.

לא יוצא לי כי אני כועסת . על הכל.

כועסת מרירה ובאה בטענות לכל העולם. אולי הן מוצדקות אולי לא.

כן אני כועסת על המלחמה הזאת.

אני כועסת שאני צריכה לרדת למקלט כמה פעמים ביום.

אני כועסת על כך שאני תקועה בבית, כל יציאה היא סיכון.

וכך עובר לו הקיץ

וכך עובר לו החופש הגדול

אתמול יצאתי לי לשוטט במרכז הכרמל. בימים כתיקונם זוהי פעולה טריוויאלית. היום כל נסיעה היא הסתכנות. חישבתי מהו המסלול הכי פחות מסוכן והגעתי למסקנה שהכי גבוה. לשם הם עוד לא הגיעו. חיפה נראתה לי בוכה. דומעת. רחובות ריקים דגלים וסיסמאות כמו ישראל חזקה ו"אין לנו חיפה אחרת" . האחרון הכי תפס אותי. עיר גדולה ויפהפיה במצור. עיר גדולה שאף אחד לא מתיחס אליה. היו נפילות מעבירים הלאה. אמנים ובדרנים לא באים לבדר את ילדי חיפה, ואין מה לעשות כאן. אין לאן ללכת הכל סגור. המסעדות ובתי הקפה סגורים, הקניונים פתוחים בחלקם, רוב החנויות סגורות, שלא נדבר על בריכות שחיה או מועדוני ספורט, הכל שומם.

התמקמנו לנו במסעדה אחת שהיתה פתוחה. מסעדת הבנק. כל הכבוד. מסעדת הבנק ממוקמת מול גן האם ומעל גן האם שלט ענק. על השלט המיותם הזה מפורסמות כל תוכניות הבידור לקיץ. הן כבר לא תתקיימנה. ככ רציתי לראות  את דניאל סלומון. הוא לא יבוא לכאן. הכל השתבש כאן.

המשכנו לטיילת לואי. כל הכתבים מרוכזים שם. התחלתי לשוחח עם כתבי ה-NBC נופה הנפלא של חיפה נפרש לרגלינו. שקט מתוח. לולא המלחמה אפשר היה להתענג על הנוף הפסטוראלי הזה. הכתבים אמרו לי להתרחק משם. המצב מסוכן וזה לא צחוק. להם יש שכפצים. לי אין. הם עמדו להתחיל בשידור ואז אזעקה פלחה את השקט. אנחנו ברחנו למלון הסמוך. גם הכתבים עם השכפצים.

כשחזר השקט ברחנו הביתה. אפשר לחשוב שהבית הוא מקום יותר בטוח.

אני כועסת ויסלחו לי כולם. מרגיז אותי שקצת דרומה מכאן החיים נמשכים כסדרם. אנחנו במלחמה והם חוגגים. אנחנו לא יכולים להוציא את האף מהבית בלי להסתכן והם מבלים. הבן שלי אפילו לא יכול ללכת לחברים שלו. והם מדברים על סולידאריות ולחיי העם הזה. אני לא יודעת מי אחראי למצב הזה המדיניות או התקשורת. אני לא זוכרת שום מלחמה שהיתה שייכת רק לחלק מהתושבים. אני תוהה לאן נגיע עם האדישות הזאת. אולי למשל נפסיק לציין את יום השואה שהרי השואה לא אמורה לעניין את בני עדות המזרח...וגם אותי היא לא מעניינת למרות שאמי ניצולת שואה...אולי נפסיק גם לציין את יום הזכרון כפי שאנחנו מציינים אותו שהרי מי שלא איבד לא אמור להתעצב...כמו באמריקה, מה יש...

אנשים מדברים כאן על איחוד בעם. אז אני אספר לכם מה זה איחוד.

ניסיתי לחפש כמו כולם מקום מקלט. לטווח ארוך. שהרי אין טעם לברוח ולחזור לתופת הזאת. אני לא רוצה להתארח אצל משפחה. לא אצל אנשים שאני מכירה ולא אצל אנשים שאני לא מכירה. כל הכבוד לאלה שמציעים את בתיהם אך גם זה לא פתרון ארוך טווח. אני זקוקה לפרטיות שלי. יש לי את השריטות שלי והשגעונות שלי וכך גם המארחים. יש מישהו שמוכן לארח גם את החתולה שלי?

בתי המלון תפוסים עד אפס מקום. האם כולם שם צפונים? לא . אני לא מבינה למה אין מדיניות מתוכננת לשכן את פליטי הצפון בבתי מלון ובצימרים. לטווח ארוך. גם במעונות סטודנטים. לא רק של אוניברסיטת  ת"א. עד שהמלחמה תיגמר. ניסיתי לדבר עם אב הבית של מכון וייצמן. אני מכירה אותו, היה שכן שלי. מה תשובתו? אין מקום. המכון מלא סטודנטים זרים. כן חברה, יש כאן מלחמה אבל מי שלא סובל ממנה ממשיך כרגיל. אותי זה מרגיז.

בסוף יצאנו לטורקיה. פתרון זמני ומאוד יקר. זמני לגמרי. פגשנו שם הרבה ישראלים. לא מהצפון. חלק הסתכלו עלינו כמו על תופעת טבע כששמעו שאנחנו מחיפה. יא איזה מסכנים, היה שם מישהו שהציע את בית הוריו בקיבוץ תל יוסף ליד עפולה. אני לא יודעת אם עפולה יותר בטוחה מחיפה. מכל מקום תודה לו איש יקר.....

טוב, אני מקווה שאמצא איזה פתרון יצירתי למצב. עד אז כל טוב.

אגב, תלאביבים יקרים. העולם כבר חוגג עליכם. מראים איך אנחנו מפציצים את לבנון ואתם יושבים בארומה.