הכל חדש ונוצץ

הסיפור הזה קרה לפני שנתיים.

אספר את כולו או רק את חלקו

כשסוסון השתחרר מצהל היתה לו בקשה למתנת שחרור. טיול לחו"ל.

הגשמתי לו אותה. נסענו לגרמניה ואוסטריה.

גם בשבילי היה הטיול הזה הגשמת חלום.

כשהייתי קטנה הדודים שלי, אלה שעכשיו בגרמניה, נסעו לאיטליה ואוסטריה ושלחו לנו משם גלויות. אוסטריה היתה ככ יפה....כל הזמן הסתכלתי בתיבת הדואר לבדוק אם יש שם גלויה. כשהגיעה שמתי אותה באוסף הגלויות שלי. אפילו את הגלויות שסבתא שלי קיבלה צירפתי לאוסף. האפשרות שאנחנו ניסע לחו"ל היתה לא רלוונטית. חו"ל היה שייך לאחרים.

והנה גדלתי. חו"ל נעשה עניין של מה בכך. סוסון רוצה חו"ל. למה לא? לקחתי את הגלויות שאספתי ותכננתי על פיהן את המסלול. עם שינויים קלים. המסלול היה מתוכנן. כל מה שהיה צריך זו רק אדמיניסטרציה קלה: להאריך דרכון, לקנות כרטיסי טיסה, להזמין מלון, לשכור אוטו, לארוז מזוודה ואת הילדים ולטוס. זה נשמע כמו עבודה קשה אבל זה לא. זו היתה עבודה של יום יומיים בלבד. את הטיסה המלון והאוטו הזמנתי יום לפני, וזאת משום שעקבתי אחרי הפרסומים בעיתון. כל יום אותה טיסה היתה זולה יותר, וכשהגיעה למחיר המינימאלי הזמנתי אותה ואת כל היתר.

הבן הקטן משום מה החליט להשאר בארץ. אמנם הארכתי לו את הדרכון אבל רצונו כבודו. כך הטיול גם יותר זול. הוא נשאר אצל סבתא ואני וסוסון נסענו.

הגענו למינכן, משם נסענו ברכבת לבקר את הדודים. הדוד בן 80 ומשהו יצא לקראתינו בצעדים חפוזים כאיילה שלוחה. הוא מתאמן כל יום על הליכון. הליכון כושר, לא הליכון של זקנים. היינו אצלם יומיים ונכונה לנו שם הפתעה: מזג האוויר. פעם ראשונה שאני במקום הזה והשמש זורחת ומחממת. תמיד הוא אפור וגשום וקר... הסתבר שכל המשך הטיול היה רצוף בהפתעות... ישבנו אצל הדודים לשולחן וסיפרנו בדיחות. לא הזכרנו כמעט במילה את הבעיות המשפחתיות שלנו. דווקא רציתי קצת לדבר על זה...אבל למה לקלקל טיול...

משם המשכנו לדרום ביקרנו בטירה של לודביג, האם הרוחנית של דיסנילנד. בילינו שם יום שלם. היה כיף לחזור ככה ולטייל במכונית כאשר היא מובילה אותנו. אומנם יש תוכנית אב אך תנאי השטח מכתיבים את הטיול. כך היינו מטיילים באמריקה...ההפתעה כאן: פרות על הכביש. הן חסמו את מסלול הנסיעה ונאלצנו לעלות ברגל כי הכל שם ממוחשב. היתה דרך קשה. חשבתי שאני לא בכושר. נתבדיתי. אפילו סוסון התפלא איך אישה בגילי עולה ככה עליה כזאת.

משם המשכנו לאינסברוק. היה גשם ויום ראשון וחשבתי שיהיה שם משעמם ומבוזבז. לא. גם כאן חיכתה לנו הפתעה. תחרות קפיצות סקי. סקי דשא. ראינו שם את כל המפורסמים מהטלוויזיה.

הלאה. קיצבוהיל. לא היו שם הפתעות מלבד שזה לא היה בתוכנית. יפה שם. טיפסנו על רכבל, ירדנו והמשכנו לכיוון באד גסטיין. זה מהגלויות. אבל מה? בכלל לא הגענו לשם. בדרך התברברנו והגענו למקום אחר. לינץ. אז מה. לא ידעתי בכלל מה זה לינץ. רק אח"כ הסתבר שזהו אחד המקומות היותר פופולאריים. ההפתעה: בית המלון. המקום היחידי שמצאנו במחיר סביר היה בית מלון בן 600 שנה. הצצה ב"מסלול" הראתה שזהו הטרנד החדש וזה עולה הון תועפות. ואנחנו מצאנו שם חדר בפוקס. חשבתי שזו הפואנטה של הטיול, אבל לא.

עכשיו המשכנו לבאד גסטיין, לא התברברנו. בדרך נאלצנו להעמיס את האוטו על רכבת. גם כן חוויה. הגענו לבאד גסטיין וקבלנו את האוטו בחזרה. בוקר קסום. שמיים כחולים בלי אף ענן. כך בבאד גסטיין. זוהי עיירת ספא ויש בה בתי מלון מפוארים שעל אחד מהם התנוסס הדגל שלנו. בככר העיר היה קונצרט בוקר. מה יותר נעים מלשבת בעיירה אלפינית ולשמוע מוצארט....וזו כמובן ההפתעה של באד גסטיין.

סוף הטיול מתקרב. נותר לנו רק יעד אחד. מערת הקרח. זה שווה פוסט בפני עצמו

עד שמצאנו את מערת הקרח הזאת לקח זמן. זה לא חשוב. הגענו. אמרו לנו שיש לשם כביש תלול ביותר אז לקחנו את ההסעה. לאן הגענו? למגרש חניה שממנו יוצא שביל לרכבל. מה, לא הגענו למערה??? לא. עלינו בשביל ועלינו. שביל למיטיבי לכת כאשר הטמפ' 30 מעלות והגענו לרכבל. עלינו ברכבל. נו, הגענו למערה? לא. מה פתאום. הגענו לעוד שביל עליה תלול. פגשנו שם כמה ישראלים שכמעט שבקו. אני החזקתי מעמד. סוףסוף הגענו למערה. ומה יש במערה? 700 מדרגות. לא , אני לא עושה את זה. אני פורשת. מה בכלל עלה לי לראש לעשות את המערה הזאת? לא היתה ברירה. עליתי 700 מדרגות, ירדתי 700 מדרגות ונשארתי בחיים...

זהו הטיול היפה שלנו נגמר...צריך לחזור למינכן ומשם הביתה.

מינכן. טלפון מהארץ. על הקו הבן הקטן: אמא, הבנצעיר שלה יכול לישון אצלנו עם הכלבה?

לאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!

אמא על הקו: למה לא? הכלבה כלכך נחמדה. היא בכלל לא מלכלכת. מה איכפת לך...

לאאאאאאאאא!!!!!!!!!!! בשום אופן לא.

נו טוב.

תגידו, יש איזה דירה פנויה בשבילינו באוסטריה?

חזרנו . בדיוק לארוחת ראש השנה אצל אמא. כולם היו שם כולל הכלבה. היא היתה גורת לברדור. היא סיפרה לי איזה צרות הכלבה עושה לה. הורסת לה את הבית, קורעת לה את הרהיטים, משתינה ומחרבנת בכל מקום. היא כבר בוכה ממנה. היא כבר לא יכולה יותר. היא שמה את הכלבה על עיתונים באמבטיה. עוד היא מקטרת, הכלבה השתינה על הריצפה אצל אמא. אמא פרצה בצעקות היסטריות על הכלבה. "כלבה רעה!!! כלבה רעה!!!!! תעשי פיפי בחוץ!!. היא עמדה לתת מכות לכלבה.

ואני אומרת: את רצית שהכלבה הזאת תהיה אצלי כאשר אני בחו"ל?????????????

לא רציתי להיות רעה

רצית שאני אהיה רעה...

מה עוד קרה כשחזרנו על כך בהמשך