הכל חדש ונוצץ

לא חגגתי איתם יומולדת. לאט לאט הרגשתי איך המועקה עלי גוברת. כן, לאחל להם שנה טובה מבית המלון באופן מינורי זה דבר אחד, וזה די והותר. מה גם שאני במלון ולא אצלם בבית, וזאת משום שמישהי יותר חשובה ממני נמצאת איתם; לחגוג איתם יומולדת כאילו לא קרה כלום זה משהו אחר לגמרי. נמאס לי מה'כאילו לא קרה כלום' הזה. קרו דברים. אני לא יכולה להתעלם מהם. אני לא יכולה לעשות להם פאן כאשר אני ככ כועסת עליהם.

אזרתי אומץ והתקשרתי. אבא ענה

- אבא, אני לא יכולה לחגוג איתכם יומולדת. ניסיתי. אני לא יכולה, אני יותר מדי פגועה ממה שעשיתם לי.

הוא לא ענה לי. הוא מסר לי את אמא. אמרתי לה אותו הדבר.

- מה עשינו לך?

- את יודעת מה עשיתם לי.

- אבל מה? מה? אני רוצה לדעת מה?

- את באמת לא יודעת מה?

- לא אני לא יודעת.

- במלחמה

- לא אנחנו לא עשינו לך שום דבר, הדודה מגבעתיים ביקשה ממני לא לספר לך אז שאני אספר?

- למי את חייבת יותר לי או לדודה? אני בת שלך.

- אני לא אשמה שהיא החליטה לקבל את אחותך ואותך לא. היה לכם פעם איזה עניין והיא לא רצתה אותך ואת גם אמרת שאת מביאה חתול אז היא לא רצתה שתבואי אליה עם חתול

- יכולת להגיד לי את זה בדיוק. ולא לבוא אלי הביתה במלחמה ולספר לי כל מיני סיפורים ולהסתכל לי בעינים. יכולת לספר לי את זה ושאני לא אגלה זאת דרך גרמניה. ועוד אחרי שהיא ישבה לה בטח במרכז הארץ היא הגישה נגדי תביעה ואתם שותקים. מי סיפר לה שאני יודעת שהיא היתה במרכז?

- את פרסמת אותנו באינטרנט

- זה לא קשור. זוהי תביעה אחרת. היא טוענת שאני עוקבת ובולשת אחריה בשעה שאת זאת שפותחת את הפה. אם לא רצית שאדע שהיא במרכז למה סיפרת לדודה בגרמניה ואחכ את כועסת עליה שהיא מדברת? היה לך איזה הסכם עם הדודה בגבעתיים שאת לא מדברת. ואת כן דברת אז צריך לתבוע אותי על זה שדברת?

- את פרסמת אותנו באינטרנט. לכלכת עלינו. אני אפפעם לא לכלכתי עליך

- באמת!!! כל החיים את רק מדברת ומלכלכת עלי. מה ספרת עלי לכל החברות שלך? שאני לא עוזרת לך? ומה סיפרת לחברה שלי שהיא באה לצעוק עלי איך אני מתנהגת איתך זה לא לכלוך? תרגישי פעם אחת מה זה להיות מפורסמת לשמצה.

- דברים כאלה משאירים בבית

- באמת??? אם את עושה דברים שאת מתביישת בהם אני אפרסם ועוד איך. אני לא שומרת את סודותיך האפלים. אני אספר הכל.

בשלב זה אבא התערב ברקע. שם הוא גיבור - אני אמחוק אותך מהצוואה. את לא תקבלי כלום.

אני: אני לא בת ערובה של הצוואה שלך. כך אתה רוצה לחגוג יומולדת?

הוא: למה חזרת מארצות הברית?

אני: הייתי צריכה עזרה אחרי התאונה. אתם לא עזרתם לי כלום. רק לה אתם עזרתם.

אמא: לא עזרנו לה?

אני: בכלל לא. רק אתם כל הזמן עסוקים בלהסיע אותה ואת הילדים. רק ישנתם אצלה בבית כשהיא נסעה לחו"ל רק קניתם לה דירה, רק בניתם לה עסקים, רק שלחתם אותה למרכז הארץ להגן עליה ועל ילדיה מפני המלחמה ומה איתי? לא איכפת לכם שאמות. לא איכפת לכם שאני סובלת לא איכפת לכם ממני כלום אבל יומולדת אתם רוצים. חגיגות אתם רוצים. עזרה אתם רוצים. לא תקבלו את זה ממני. תראו איך אתם נראים. אמרתי לכם שנה טובה אתם כבר החלטתם שסלחתי לכם. ותראו מה קורה כשאני אומרת: לא רוצה לחגוג איתכם. אני חייבת לחגוג איתכם? מה זה חגיגה בכפיה? אחרת מה, תנשלו אותי מהירושה?

אמא התחילה לצעוק עליו: תעזוב כבר עם הירושה.

ואז דברנו קצת יותר בנחת

התחילה סיבוב חדש כמה היא בסדר וכמה היא לא אשמה ואני גם שיקרתי פעם למורה בבצפר ואני לא כזאת נקיית כפיים ובאמת היא היתה צריכה לסתום את הפה ולא לספר שום דבר לדודה בגרמניה.

- את לא מבינה את לא מבינה כלום אמא. היית צריכה לספר לי. הטעות שלך היא לא זה שסיפרת לדודה בגרמניה. הטעות שלך היא שלא סיפרת לי. על זה היית צריכה לבקש ממני סליחה. את לא מבינה כלום. ועכשיו ערב יום כיפור תעשי עם עצמך חשבון נפש נוקב. תסתכלי לעצמך בעיניים, אל תכחישי מעצמך שום דבר ורק אז תבואי לבקש ממני סליחה. כשבקשת הסליחה שלך תבוא מהלב אז אסלח לך. ואז נחגוג.

היו לנו כאן בשיחה עוד הרבה דברים שהועלו. הגענו רחוק עד גיל הגן, אבל הפוסט לא יסבול את זה. אולי הבלוג כן.