הכל חדש ונוצץ

בעבר הלא רחוק אמא נהגה להזמין אותי לארוחת בוקר של יום שני ואני נהגתי לבוא.

השיחות התנהלו על מי מנוחות אבל כמה ארס היה בהן...

השיחה הבאה התנהלה מתי שהוא אחרי זה, אבל יכלה להתנהל בכל זמן אחר, או שלא. אולי זה לא היה מקרה אלא חלק מריטואל קבוע בו אנחנו רבות, אני כועסת או היא, יש ברוגז, משלימים, בהתחלה חיוכים, אחכ בא הארס ואז בא שוב כעס וחוזר חלילה (איזה תרפיה אני עושה לעצמי כאן...).

20.5.05

אמא: אני תכננתי לי את החיים וטוב לי. אני מאושרת

אני: איך אני יכולתי לתכנן? קרה לי משהו לא מתוכנן. לבן שלי קרתה תאונה.

היא: גם לי קרתה תאונה

אני: יש קצת הבדל בין תאונה שעוברת אישה בת 70 ששוברת רגל ובין ילד שנופל בגיל 9 על הראש ועומד למות.

היא: כל אחד קרוב לעצמו

אני: במה התאונה שלך שינתה את חייך? זה פגע בכושר העבודה שלך?

היא: כן

אני: את בכלל עבדת?

היא: לא.

את הפרשנות תעשו בעצמכם. בהמשך אציג את הפרשנות שלי..