החלטת השופטת העלתה את חמתי לרמות שלא יאומנו. חשתי כעס, זעם, תסכול וחוסר אונים מוחלט. מה אני עושה? מה אני עושה? איך עוצרים את המפלצת הזאת? היא יכולה לעשות לי הכל. אני לא יכולה לעשות לה כלום. היא מוציאה נגדי צווים חופשי על הבר. אני לא יכולה להוציא לה צו אחד קטן שיעצור אותה.
אותו יום היתה לי פגישה עם המטפלת. יש לציין שזו לא הפעם הראשונה שחמתי בוערת בי להשחית ואחכ זה נרגע עד הפעם הבאה. מעולם לא הגעתי אל המטפלת ככ נסערת וזאת משום שחלף זמן מאז שהתרגזתי עד שהגעתי אליה. הפעם הגעתי אליה בשיא הזעם ושיא התסכול. היא אמרה שהפעם היא תנקוט בפעולה והיא תגיד לאחותי היקרה שלא להתקרב אלי בשום צורה כי אם היא תתקרב היא תלווה אותי לבית המשפט ותתן חוות דעת.
היא אכן התקשרה לאחותי ואמרה לה לא להתקרב אלי. אחותי אמרה שהיא אכן לא מתקרבת אלי. ומה עם השיעורים הפרטיים? זה היה לפני שנה וחצי. זה לא מה שאמר לי מעבידי. הוא אמר שהוא נותן לה עד היום שיעורים פרטיים בהנחה בזכות זה שהיא אחותי הוא עוד אפילו חייב לה כמה שיעורים...היא באמת לא מתקרבת אלי. היא מציקה לי בעקיפין. בצורה מתוחכמת ויצירתית....אז מה יצא מכל העזרה שלה? המטפלת אומרת שכאשר היא איימה שהיא תלווה אותי לבית המשפט אחותי קצת נרתעה. קשה לי להאמין שהיא נרתעה מהאיום הזה. לא ככ קל להפחיד אותה ובעבר נתקלתי בזלזול מוחלט שהיא הפגינה כלפי המטפלת שלי.
המטפלת גם התקשרה לאמא ואמרה לה לא להתקרב אלי ולא להתקשר. היתה לי גם שיחה מרגיזה עם אמא שעוד לא ספרתי עליה....אני לא בקשתי שאמא תתרחק ממני. אבל בדיעבד זה היה רעיון לא רע.
אט אט נרגעו הרוחות. הגעתי למסקנה שיש מספיק דברים יפים בעולם כדי שאתענג עליהם במקום להתרגז על הפצלוחה. מה קרה? היא הוציאה לי צו הגנה? אז מה, זה מפריע לי במשהו במהלך חיי? אני הרי ממשיכה לקום בבוקר , לקרא עיתון, לשתות קפה, ללכת לקניון, לרוקן חנויות. והשיעורים שהיא מקבלת עליהם הנחה בזכותי...זה מוריד משהו מערכי? נהפוך הוא. זה רק מראה כמה היא עלובת נפש. אפילו הציעו לי להוציא צו הגנה בבית משפט אחר. ואמרתי. למה לי בעצם. העיקר שלא אשמע ממנה דבר ולא מההורים. זה השחרור הכיטוב. אלך לי לחברות, למפגשים, לחבורת הזמר, השנה סופסוף אני מקבלת סולואים ובסוף השנה נופיע ברשת ג' ואהפוך למיני סלב כאשר יגידו את שמי...אתענג לי על השלכת האמריקאית ואודה על כך שזכיתי לראות זאת במו עיני... החיוך והצבע חזרו לפני...
אבל אתמול הכל חזר. הלכתי למטפלת, היא דיברה שעה ארוכה על המצוקה הקשה שהייתי בה בפגישה הקודמת. רציתי לומר לה די! זה עבר, אך היא המשיכה לתת לי נאום שבסופו של דבר היא המליצה לי על נטילת כדורים. כדורים? למה? אם אקח כדורים היא תפסיק להתעלל בי?
מרגיז אותי שהיא מחזירה אותי למצב שהיא אמורה להוציא אותי ממנו.
אם אני יוצאת לבד למה היא מחזירה אותי?
זו לא הפעם הראשונה שהיא עושה לי את זה.
מה אתם אומרים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@
