כיוון שאני התחלתי לסובב כאן דלתות וכל הבלוגוספירה אחרי אני אמשיך.
כשחזרתי ארצה אחרי התאונה כאשר אני בגפי, לצדי ילד פגוע ובידי תינוק לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לאן ללכת . מה עכשיו. היה לי בראש ללכת לאילת הכי רחוק שאפשר ממשפחתי היקרה אך עדיין בארץ. לא היו לי אז בעיות עם המשפחה אבל תחושת בטן אמרה לי לא להיות בקרבתם.
הייתי כבר במגעים עם המכון לחקר ימים ואגמים בקשר לעבודה עם דג הדניס. כבר קיבלו אותי לעבודה וכל מה שנותר היה לי זה לאסוף את מטלטלי ולרדת לאילת.
רק שלא אספתי את מטלטלי, לא ירדתי לאילת, נשארתי כאן... סוסון בשום אופן לא רצה לרדת לאילת. הוא רצה להיות ליד סבתא. הסכמתי. הרי הוא איבד אבא, איבד את כל חייו, את כל היכולות שהיו לו, לפחות תהיה לו סבתא...אני אתפשר בשבילו. אחיה לצידה בשבילו. הכל בשבילו...אני רוצה את הילד שלי בחזרה...
אילו הייתי יורדת לאילת...הייתי חיה לי בעיר הדרומית...כל יום ים, כל יום בית מלון, בית קפה בלובי...הייתי עובדת, הייתי מקבלת משכורת...היתה לי עצמאות כלכלית...הייתי גרה בשכירות....לא הייתי רבה עם משפחתי...
...בעצם לא נורא שלא ירדתי לאילת...גם בחיפה יש ים, גם בחיפה יש בתי קפה...אולי היו מפטרים אותי מהעבודה....גם ככה המשכורת שהציעו לי לא היתה משהו...לפחות אני לא משלמת שכר דירה....
קרוב לודאי שהייתי רבה עם מישהו אחר...
...לא צריך לסובב דלתות....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@