הכל חדש ונוצץ

כולם מדברים היום על המכתב שלא נשלח. אני אספר על הרקע למכתב ואם זה לא יהיה ארוך מידי אספר גם למה הוא לא נשלח.

הימים ימי מצור. ימי פיגועים. מרץ 2002 . חופש פסח היה אז ופחדנו להסתובב בחוץ. לא מכבר חווינו כולנו את מלון פארק ופיגוע אחר פיגוע התרחש כאן. עירנו ספגה כבר פיגוע אחד וידענו שהפיגוע הבא הוא רק עניין של זמן.

אותו יום הייתי בבית כרגיל ובני הצעיר שהה אצלה.

ב 3:00 אחהצ היא מתקשרת אלי: דפנה תקחי את הבן שלך. הבן שלי לא רוצה ללמוד, הוא אמר למורה הפרטית לא לבוא. אני רוצה לתת לו עונש. באותה הזדמנות תגידי לו גם את כמה מילים, תעשי לו קצת סידרת חינוך על זה שהוא לא לומד.

אוף, שוב היא עושה בעיות כשהבן שלי שם. את כל השכונה היא מארחת רק עם הבן שלי תמיד היא עושה בעיות. ושוב היא מחלקת לי תפקידים. שהיא תחנך את הבן שלה. למה אני?

קמתי. התלבשתי, נסעתי לעבר ביתה ובדרך כבר עברתי בקניון

פתאום ליד הקופאית אני שומעת אנשים מתלחשים: פיגוע, פיגוע, היה כאן פיגוע

איפה? מה?

כאן

הו אלוהים, איך אני יוצאת מכאן.

את חיה? זה מספיק

הפיגוע לא היה בקניון. היו לחישות שהוא היה בקניון אחר או בתחנת דלק.

יצאתי. ראיתי את המוות בעינים והסתכלתי עליו בגאווה. מי יודע באמת מה קרה ואם לא מסתובב לי עכשיו איזה מחבל במגרש החניה.

אבל לאן אני נוסעת עכשיו הביתה או לביתה? החלטתי לנסוע אליה לקחת את הילד. בין כה וכה הייתי כבר בחוץ, נכון שהיה לי עכשיו תירוץ לא לבוא ולא לבצע את המשימות שהיא הטילה עלי...אז מה אני אסע עכשיו הביתה ואקח אותו בערב? נסעתי.

עברתי קצת מחסומים והגעתי.

מצאתי שם את הילדים משחקים בנחת ובכיף. למה להפריע להם. היתה שם העוזרת שקיטרה לי כל הזמן על הבת שלה. 'היא משוגעת, היא כל הזמן מתפשטת ערומה' 'מה איכפת לי שהיא מתפשטת היה עכשיו פיגוע ואני צריכה עכשיו למצוא לי דרך הביתה בלי מחסומים והיא סתם בלבלה לי במוח.'

לקחתי את הילד ופניתי לאוטו. בדיוק אז היא הגיעה.

'הוצאת אותי מהבית בזמן פיגוע' אמרתי לה

פניה השתנו, התמתחו קמעה, מצחה זע לאחור

'איך את מדברת אלי??!!' אמרה בזעם 'אני לא מאמינה שאת מדברת אלי ככה'

'את רצית שאמות' אמרתי לה 'כמו עם הטראנטע'

והלכתי.

הגעתי הביתה על המשיבון חיכו לי כמה הודעות, כמו בפיגוע הקודם התקשרנו זה לזה לבדוק אם הכל בסדר.

עודד: דפנה זה עודד. התקשרתי לראות אם את בסדר. תרימי טלפון. ביי.

היא (צעקות): אני מקווה שאת שומעת אותי. כרגע ראיתי את הפרצוף המכוער שלך. שלא תתקשרי אלי יותר לעולם. שלא תדברי איתי לעולם. להאשים אותי בכזה דבר מוטרף. תלכי קיבינימט את והרוע שלך.

סוסון: אמא איפה את תעני לי תעני לי אמא איפה את ביי. תתקשרי אלי לפלאפון.

שולה (חברה): דפנה אני מבקשת שתתקשרי אלי בהקדם. רוצה לדעת אם הכל בסדר אצלך. אני לא מוצאת אותך. זו שולה כמובן. ביי ביי.

אחרי כמה דקות היא התקשרה. צרחה צרחה צרחה משהו כמו את לא אחותי יותר את שטן וטרקה את הטלפון. לא הצלחתי להשחיל מילה...ואז כתבתי את המכתב...התכוננתי לשלוח אותו. לא שלחתי. אפילו העברתי אותו בזירוקס. למה לא שלחתי? על כך בפעם הבאה.

האם שמתם לב מי לא התקשר לדרוש בשלומי?