לא, לא התחילה לי טוב השנה החדשה.
אולי לא קרה כלום ואני סתם במצברוח מחורבן (מי אמר חורף ?)
אולי לא קרה כלום ואני במצברוח מחורבן בגלל זה
ואולי כן קרה משהו שהעיב
בטוח שלא קרה שום דבר טוב.
אני יושבת כאן ליד המחשב והאצבעות מנסות לרשום משהו על המקלדת ומשתתקות.
מה יצא לי אם ארשום משהו?
האם יוקל לי? לפעמים אני חושבת שזה רק קשה יותר לשתף.
אני עוד מעט שנה כאן בישרא.
ומרגישה שלא התקדמתי בכלום. לפחות לא באופן משמעותי.
הכעסים במשפחה נשארו כשהיו ואולי אף החריפו.
אותה חדוות נקמה שהיתה לי בהתחלה נעלמה.
ראיתי כמה אני חלשה כמה אני לא מסוגלת לעשות דבר.
אפילו אני לא יכולה לספר מה באמת קרה אצלינו.
או שאומרים לי צאי מזה או שפשוט עושה לי רע לספר
אני מספרת תילי תילים חסרי משמעות וסדר
הכל כזה מבולבל.
אני לא רואה לאן אני הולכת.
אני רוצה לצאת מזה אבל אני רק יותר נכנסת....
סוסון בבית כל הזמן עכשיו וזה משגע אותי. משבש לי את כל סדר היום.
בשנה שעברה הוא למד
ריבועים בבטן מציע לי לבלות איתו בוקר סוער ואני מסרבת...
וכמו ילדה קטנה מישהו שהדליק בי ניצוץ לא שם עלי ולא יודע מזה ואני לא רוצה שידע
אמא ממשיכה לחזר אחרי ואני שומעת שדים.
היא בוכה לי כמה כואב לה ואני שומעת
היא אף פעם לא שמעה כמה כואב לי.
היא רוצה ששוב אבוא אליה לארוחת בוקר והיא תתן לי גוד טיים
היא רוצה לראות אותי אך קשה לה לטפס אלי 3 קומות
גם היא גרה בקומה שלישית בלי מעלית וגם אחותי.
לשם היא מגיעה בקלות.
כבר 10 שנים אני שומעת שקשה לה לבוא אלי.
ואני יודעת שזה בלה בלה
וכשהיא מספרת לי כמה כואב לה הגוף אני מרחמת עליה.
נמאס לי לרחם על מי שפוגע בי.
נמאס לי להאמין לתלונות שקריות
גם כסף אף פעם אין לה ויש לה המון.
נמאס לי להיות אוזן קשבת לאנשים שטוב להם יותר מאשר לי
נמאס לי להיות אוזן קשבת בכלל. מה רוצים ממני?
נמאס לי להיות עצובה וכועסת
נמאס לי להיות שמחה בשביל אחרים.
נמאס לי.
הוא הוציא לי את המילים מהפה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@
