כשצבעתי את הבלוג הזה בצבעים של הבלוג הקודם הרגשתי שאני קמה לתחיה. כל הצבע האדום חזר לפני החיוורות...פתאום ראיתי לפני את מה שאבד לי...פתאום ראיתי כמה קל להחזיר. רק המספר שונה...ההוא היה 203010 (אחלה מספר)...
נזכרתי כמה שמחתי לפתוח את הבלוג. חדוות נקמה. אני אראה לה. אני אראה לה מה זה. כל העולם יכיר אותה, יכיר את הפרצוף האמיתי שלה. עד עכשיו היא התעסקה איתי. עכשיו היא מתעסקת עם הבן שלי? בעצם כל הזמן היא התעסקה עם הבן שלי. כל הזמן היא פגעה בו והשתמשה בו כדי לפגוע בי. לא אתן לה. לא אתן לה אמרתי לעצמי. צריך לעצור אותה. היא לא יכולה להשתולל כל הזמן על הראש שלנו ולצאת מלאכית משמיים. אני לא פוחדת ממנה. אני לא פוחדת משום דבר.
וכך אחרי חגיגת היומולדת ההרוסה של הבן שלחתי לה SMS בזו הלשון:
כנראה שהאבר שנמצא ליד שלפוחית השתן סובל מדלקת והוא קורא סמי סמי
היא מיד התקשרה ואמרה: דפנה תקשיבי.......
"הקשבתי לך מספיק" עניתי וטרקתי לה.
היא התקשרה שוב. שוב טרקתי. היא שוב התקשרה. הרמתי את השפופרת בלי לענות והתחלתי לשיר: אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת.....(כמו בלדה, נתן יונתן, גידי קורן, אני שרה את זה סולו בחבורת זמר). עד שהטלפון הפתוח התחיל להרעיש. מישהו רואה חיוך מיליון דולאר על פני? 
הו, כמה נעים היה לי לדעת שהיא מרוגזת....
למחרת נסעתי לחרמון. לקחנו כמה שיעורי סקי.
את ה-SMS הראיתי לבן, שהיה מאוד פגוע...זה עשה לו טוב.
כשחזרנו שמעתי את ורדה רזיאל מדברת על בלוגים. אווווווווווווווו זה בדיוק מה שאני צריכה...
וכך 4.1.06 נפתח הבלוג הראשון שלי. ואז פרסמתי את הפוסט הזה.
הראיתי אותו לבן. הוא היה כלכך מבסוט....ואני איתו.
וכך ישבנו לנו שנינו מבסוטים. לא עדכנתי במשך שבועיים.
ואז ראיתי תגובות 
ואז ראיתי שקוראים אותי 
ואז החלטתי להמשיך במסע הנקמה הזה ולקראת יום הולדתה פרסמתי פוסט נוסף, ואחרי זה עוד פוסט ועוד פוסט. ושלחתי לה עוד סמסים. איזה כיף היה. איזה כיף היה לי לפרסם פוסטים אחרי שטרקתי לה טלפונים...כן, עכשיו סופסוף ארים את הראש שלי מתוך המדמנה בה אני נמצאת כבר 10 שנים.
במשך חודש פרסמתי בכיף את עלילותיה כולי מבושמת מחדוות ניצחון.
אבל מישהי היתה צריכה להשבית לי את השמחה.
המטפלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@