הכל חדש ונוצץ

קמתי הבוקר כהרגלי, שתיתי את הקפה כהרגלי, עיינתי ביומני היקר כהרגלי וקצת נבהלתי ממנו כשלפתע חשתי ברע. נעשה לי שחור בעיניים, קצת בחילה וכל מיני דברים שאני עושה כבשגרה נראו לי קשים מנשוא. דופק 100 במנוחה, ל.ד 150/100

הלכתי לנוח. עצמתי עיני...

דמיינתי עצמי שוכבת בבית חולים. אור לבן וחזק, סדינים צחים ולבנים, ראשי נתון בתוך כרית לבנה, רופאים ואחיות בחלוקים לבנים. אני מסתובבת לראות ורואה מסביבי מלאכים בלבן.

אף אחד לא רואה אותנו. רק את. - אומרת לי מלאכית בקולה הרך

בואי בואי איתנו - היא אומרת לי - בואי נקח אותך למקום יותר טוב. מספיק רע לך פה. מספיק סבלת בואי איתנו יהיה לך טוב

- אבל אני לא רוצה לבוא- אני אומרת

- למה?

- עוד לא הספקתי כלום. עוד לא הגיע זמני. יש לי ילדים הם צריכים אותי.

היא מחייכת בטוב לב. לא הילדים לא צריכים אותך הם יסתדרו - היא אומרת לי

- אבל סוסון...

- סוסון לא צריך אותך. סוסון נמצא כאן איתנו. רואה?

אני רואה את סוסון שלי בן 9 מלאך בלבן מחייך לי חיוך בלונדיני עיניו הירוקות זוהרות הוא נראה בדיוק כמו אז, כמו ביום ההוא שנפרדתי ממנו. הוא מנופף בכנפיו ואומר לי בקולו הדקיק- אמא אני מחכה לך כאן מגיל 9 . מאז שנפלתי מהחלון

את רואה? - אומרת לי המלאכית - סוסון לא צריך אותך

אז איך? איך? איך הוא על כדור הארץ אם הוא איתכם?

- לקחנו רק את החלק הטוב שבו. את החלק הרע השארנו על כדהא

- ומה עם חמורון?

- שלחנו לך אותו כדי שישמור אותך על כדהא. אם הוא לא היה את כבר היית איתנו מזמן. לא? עכשיו הוא כבר גדול.

- לא! הוא לא מספיק גדול. אני לא באה.

אז אני עדיין פה.