עוד מעט יש יום הורים בבצפר של בני. כזכור הם לא קבלו תעודות והרגשתי ממש מנותקת. בקרוב יהיו כי יכול להיות שאני לא היחידה שקבלתי על כך. להזכיר שהוא לומד בבצפר יוקרתי , אחד הידועים בארץ.
זה הזמן להזכר לרגע איך אני הייתי כתלמידה. כידוע אנחנו דורשים מילדינו כל מיני דברים אבל איך אנחנו היינו?
ובכן עד כיתה ו' הייתי תלמידה בסדר. בכיתה ו' ממש הצטיינתי וכשאני מסתכלת בעבודות שכתבתי אני ממש נדהמת. מה??? אני עשיתי את זה??? לא יתכן.
אבל אמי לא הספיק לה היא רצתה עוד והעבירה אותי לכיתת מחוננים. מחוננת לא הייתי ונפלתי וזה סיפור עצוב.
מתוך הסיפור העצוב הזה יצאה תלמידה 'כבקשתכם'
שוב העבירו אותי בצפר והפעם רחוק מהבית. הייתי צריכה לקום מוקדם. ואני קמב"צית. אף פעם לא קמתי בזמן, כך שבדרך לבצפר עברתי דרך קופ"ח והוצאתי אישור על ביקור במרפאה. בשאר הימים שאחרתי פשוט הייתי נכנסת לכיתה עם חיוך קליל.
שיעורים לא הכנתי באופן קבוע. המחברות היו ריקות בשלב מסוים עברתי לקלסר עם דפים ריקים. הדבר היחידי שהיה כתוב שם זה שיעורים שהעתקתי בהפסקה.
בכיתה לא הקשבתי. הייתי עסוקה בכל דבר חוץ מלהקשיב. במקום לכתוב את דברי המורה הייתי חולמת או מציירת. הייתי מציירת את המורים.
"דפנה מה את עושה?" רעמה המורה בקולה כשהבחינה שאני 'לא שם'
"את זה, המורה"
היא באה לראות ראתה את עצמה מככבת בקלסרי, חיוך רחב התפשט על פניה 'זו אני? יפה יפה'
אם היא היתה במצברוח טוב היא היתה מראה את יצירתי לכתה.
באופן פרדוקסלי לחלוטין הייתי מצליחה בבחינות.
לבחינות תמיד הייתי מתכוננת. אין אפס.
המורים היו די אובדי עיצות עם המקרה שלי. די חיפשו אותי וניסו להפיל אותי בפח.
זכור לי היטב אותו מקרה עם המורה למתימטיקה
היא קראה לי ללוח וכרגיל לא הכנתי שיעורים.
היא הפציצה אותי בשאלות. על כולן ידעתי לענות.
זה הרגיז אותה.
היא שאלה אותי על משהו שלא למדנו. ראיתי את פניהם המודאגים של חברי לכיתה. אחרי שהסתכלתי בשאלה ושרטטתי משהו על הלוח חייכתי לחברי כאומרת אל תדאגו אני יודעת את התשובה. אכן ידעתי אותה.
'אני לא מבינה' אמרה המורה אחרי שהתייאשה ממני 'את לא לומדת, לא מכינה שיעורים ואת יודעת'
כן, כך הייתי כתלמידה, אם בני היה כזה......הייתי חונקת אותו. או שלא....הוא קצת כזה ו...אני מבינה אותו.
ואתם. איזה תלמידים אתם? או הייתם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@