הכל חדש ונוצץ

לפני כמה ימים אמא מתקשרת אלי

"דפנה שלום"

 דפנה שלום? איפה דדיני?

- את מתקשרת לפעמים אל הדודה בגרמניה?

- לא

- למה לא? היא מאוד סובלת שאת לא מתקשרת. היא חושבת שאת כועסת עליה. תתקשרי אליה לחג תברכי אותה חג שמח. לא כדאי לכעוס עליה. יש לה ירושה גדולה. הרבה יותר גדולה מהירושה שלנו. (בטח אחרי שהיא נתנה לאחותי את כל הכסף לא נשאר לה כלום) את יודעת שאני דואגת לך ורוצה את טובתך. אני פוחדת שהבנים האלה, בני אחיו של בעלה יתלבשו על הירושה. היא אוהבת אותך הדודה. אל תכעסי עליה. נכון שהיא רכלנית וצריך להשמר ממנה ויותר לא אספר לה שום דבר. היא רוצה לדעת הכל.

כבר כמה ימים שאני חושבת על הדברים האלה. כמה זבל במשפט קטן אחד. כלכך הרבה זבל שהמקום הזה לא יכול להכיל.

והאש בתוכי בוערת. היא שוב מזכירה לי את המלחמה. היא שוב מכחישה את מה שהיא עשתה ומאשימה אחרים רק היא ואחותי לא אשמות בשום דבר. ואני באה אליה לליל הסדר עם כל המטענים האלה. כאילו סולחת לה על הכל.

כתבתי לה איזה מכתב חריף במיוחד.

אולי אפרסם אותו

אולי אשלח או אמסור אותו

אולי הוא ישאר במגירה.

אני אומנם אוהבת כסף אך אני לא זונה של ירושה.

***

ליל הסדר היום. אני נזכרת בשנה שעברה. בבלוג הקודם. כתבתי אז פוסט על ליל סדר אחר, התלבשתי ונסעתי לחוף התמרים. איזה כיף זה היה...מישהי עשתה לי אז ניתוח נומרולוגי אסטרולוגי וכתבה לי תגובות בכל הבלוג. היה גם מישהו שרצה לעשות סרט על בסיס הסיפור שלי...

אני זוכרת מה לבשתי, איך לקחתי איתי את הילדים, איך הגענו קצת מוקדם והתיישבנו בלובי. הסתכלנו על חבורת העצלנים הזאת שלא רוצה לחגוג סדר בבית ושתינו איזה קוקטייל, הסתובבנו קצת במלון, ראינו את כל המתקנים. הצטערתי שלא הבאתי בגד ים....מלון מקסים

אחכ קראו לנו לארוחה היו לנו מקומות מסומנים. הסדר נערך בנוסח המוכר לנו. האוכל היה נפלא.

השנה זה לא יקרה.

התחלתי במין מסע והגעתי לשומקום.

***

חג שמח לכולם