הכל חדש ונוצץ

אני יושבת לי בלובי של קלאבוטל הרעש מסביבי מחריש אוזנים וקשה לי להתרכז. אין דבר.

יום השואה היום. לפני כמה רגעים היתה צפירה. כולנו נעמדנו דום.

אני לוקחת לעצמי פטור מסוים מיום השואה בתור דור שני לשואה, בת לניצולת שואה שחווה בדרכי שלי את השואה יום יום. כך מסתבר. אותם בני דור שני לשואה לא חפים מחוויות השואה של הוריהם וכיום נשקלת תביעה של בני הדור הזה לפיצויים מגרמניה בשל כל הלחצים שהם נתונים להם בגין הוריהם. הידיעה הזאת בדבר התביעה פורסמה לפני כמה ימים בידיעות ובה היה פירוט ממה סובלים בדיוק בני הדור השני. (ציפיות מוגזמות, כאילו אנו אמורים לפצות אותם על מה שנגזל מהם, קרירות, חסכנות מוגזת וכו')

הפוסט הראשון בבלוג זה מספר על חוויותיה של אימי בתקופת השואה. לו הייתי עכשיו בבית הייתי ממשיכה את הסיפור המדהים הזה שנכתב מפיה ישירות. אני עצמי מכירה את רוב הסיפורים כי בניגוד לרוב ניצולי השואה היא מספרת אותם.

אימי לא ישבה בגטו ולא במחנות השמדה קרי מחנות עבודה. היא שייכת לעליית ילדי טהרן, עליה שבעבר התכחשו לה אך בשנים האחרונות יש לה יותר יחסי ציבור. הרעיון הכללי של עליה זו שהיו בה רק ילדים חוץ מאישה מבוגרת אחת שרק אני יודעת עליה. סבתא שלי. היא התחפשה לנער, היתה נראית כמו ילדה והצטרפה לשני ילדיה: אימי ואחיה. כשאני חושבת על המעשה הנועז הזה אני ממש מתרגשת ממנו. הילדים האלה הוצאו מפולין, עברו דרך רוסיה, סיביר, טהרן, מצריים והגיעו לארץ. קידמו אותם כאן בברכה וקלטו אותם בקיבוץ יגור.

כאמור עליית ילדי טהרן היא עליה שהתכחשו לה שנים רבות. הילדים העולים לא נחשבו ניצולי שואה וכך במשך שנים רבות לא קיבלו שילומים מגרמניה עד שמישהו התעורר. הפיצויים מגרמניה כמובן הגיעו אך מישהו אחר לקח אותם. המדינה המהוללת שלנו.

אני רק חושבת מה היה קורה אילו אימי היתה מקבלת את הפיצויים החל בשנת 1953 ....

אני יושבת לי היום בנחת בקלאבוטל עם הלפ טופ. ניצחנו אותם. ניצחנו את הגרמנים שהרי אני כאן. ניצחנו את המושחתים שלנו שהרי בית מלון ולפ טופ זה לא בדיוק מתחת לקו העוני.

אבל יש עוד הרבה עבודה