הכל חדש ונוצץ

בסוף החודש ימלאו לאבי 80.

אבל הכל שקט. אין שום תכונה שום הכנות שום כלום.

אנחנו כלכך מפורדים ומסוכסכים כך שהאירוע החשוב הזה נופל.

זה מגיע לו אני חושבת. אחרי כל מה שהוא עשה לי יחד עם 2 הגורגונות, מגיע לו שיתעלמו ממנו שלא תהיה לו חגיגה. אילו היה נוהג אחרת היינו עושים חגיגה גדולה למשפחה, לחברים, אפילו שוכרים איזה אולם.... אבל אני ואחותי לא נפגשות גם לא הילדים... לא יהיה כלום

האמנם?

לרגע מתרחש לי בראש איזה תסריט, רק מה שחבל שרוב התסריטים שלי מתרחשים באמת בלי שאדע אפילו. כך גיליתי שקנו לה דירה, ומי שעקב אחר יומן המלחמה שלי יכול היה לראות שראיתי את התרחישים הרבה לפני כולם והתנגדתי לה מרגע שהתחילה בשעה שזכתה לתמיכה נרחבת למרות דיעותי הימניות.

...ההכנות כבר בעיצומן. אחותי ואמי סגרו כבר על אולם שמחות, הן צריכות רק לבחור תפריט. הן עובדות עכשיו על רשימת המוזמנים. האחיינים מגרמניה שניהם עתידים להופיע, האחד עם אשתו המקסימה וילדיו והאחר יבוא לכאן למרות מחלתו הקשה. הם ייצגו את הדודים מגרמניה שהם כבר זקנים ולא יכולים לבוא. הרי נתבשרתי שהם באמת עתידים לבוא.(זה באמת) ואפילו שמחתי שיש מצב שאפגוש אותם.

גם המשפחה מהמרכז, זאת שארחה את אחותי במלחמה מוזמנת בהרכב מלא הדודה 2 הבנות דודות ובני משפחותיהם. ואולי עוד כמה נלווים

לאבי יש גם בני דודים. וגם להם יש משפחות. גם הם בין המוזמנים.

להורי יש הרבה חברים. גם הם כמובן יגיעו.

זהו, הכל מוכן, הערב הגדול מגיע, כל האורחים מגיעים לאט לאט, באים לברך מתיישבים במקומותיהם, המוזיקה מתנגנת לה ברקע, יש מזנון חופשי...או שיושבים לשולחנות. עוד לא החלטתי אבל זה לא חשוב, הקהל ממלא את כרסו, כולם שבעים מקשקשים.

רק אנחנו לא באים. לא הוזמנו. אנחנו לא יודעים מכלום.

כעבור כמה זמן מישהו אומר משהו, איזו פליטת פה ואז אני מבינה. היתה מסיבה, רק אני והילדים לא הוזמנו אותנו הזמינו לאיזו מסעדה קטנה...

מעניין אם זה יתרחש באמת. אני מקווה שלא.

זה כן