רציתי לכתוב על איזה סטודנט במכון וייצמן. איך עבדתי איתו, איך הוא ניצל אותי איך היום הוא פרופסור ואני מובטלת ואיך הוא מזכיר לי את אחותי והעבודה. השאלה היא למה זה קורה לי או למה זה קרה? זה כבר לא רלוונטי. המסקנות שאני מסיקה מהאירועים האלה זה מה שרלוונטי.
סביר להניח שכאשר מפטרים מהעבודה נכנסים לבאסה. עוד יותר באסה שמי שפיטר אותך ממשיך להצליח ואפילו על חשבונך. כך עשה הסטודנט. כך עשתה אחותי. המסקנה עוד יותר מעליבה ומרגיזה.
אבל אפשר להפוך את הקערה על פיה. וכאן אני הולכת לעשות זאת.
כשקבלו אותי סופסוף לעבודה במכון וייצמן לא היתה מאושרת ממני. אני, דפנה , במכון וייצמן. דפנה העצלנית הקטנה והעלובה במכון וייצמן. לא יאמן.
הצמידו אותי לעבודה עם איזה סטודנט. הוא היה איש יחסי ציבור כאריזמטי אבל מבחינה מקצועית הוא לא נראה לי מוכשר במיוחד. הנושא שהוא עבד עליו לא נראה לי חשוב, והגישה שלו לנושא נראתה לי מסורבלת לחתולין. הייתי מתקילה אותו לפעמים. שאלתי אותו למה זה חשוב ומה הוא הולך להגיד בוועדות או כנסים. הוא חרטט לי משהו שמתאים יותר לתחום הקומבינה מאשר לתחום המדע. הוא לא היה ישראלי אך הוא נהג כישראלי לכל דבר ואף יותר מזה. אפילו כשהוא החליט להתגייס לצהל הטירונים הישראלים השתמשו בו כדוברם בפני המפקדים. הוא תמיד ידע באמנות בלתי ברורה להשיג את מה שהוא רוצה. למותר לציין שהוא היה חייל צהל וסטודנט במכון וייצמן בו זמנית. מה הפריע לו? הרי אני עשיתי לו את העבודה. אני עבדתי. הוא קטף את הפירות.
במשך הזמן שיכללתי לו את העבודה. פיתחתי שיטות וקיצרתי תהליכים. פיתחתי שיטה להפקת אנזים וקיצרתי תהליכים שמטרתם לאפיין את האנזים הזה. אם השיטה הקודמת לאיפיון האנזים היתה כרוכה בציוד רב, חמרים רבים וביניהם חומרים רדיואקטיביים, וקריאה במונה רדיואקטיבי שערכה שעות הרי בשיטה שלי היה דרוש מגש קטן ושמו אלייזה וקריאה במכשיר שנקרא ספקטרופוטומטר, ללא חומרים נוספים ללא מבחנות וללא חומרים רדיואקטיביים. אם אפיון האנזים ערך ימים הרי שבשיטה שלי הוא ערך שעות.
הבעיה היא כעובדת שכירה אני צריכה להראות שיש לי מה לעשות אפילו שאין לי כך שקיצור תהליך לא היה ממש ידידותי בשבילי. בנוסף העבודה הזאת התנגשה עם צרכי הבית. סוסון גילה התנגדות קשה ליציאתי לעבודה והפסיכולוגים אמרו לי לחזור הביתה. לא ממש רציתי לחזור, לא ממש רציתי לעבוד, לא היה הרבה מה לעשות בעקבות קיצור התהליכים, בקיצור שלחו אותי הביתה בבושת פנים.
הסטודנט נעשה פרופסור בכיר במכון וייצמן, ואילו אני שעשיתי לו את כל העבודה ואף השתתפתי במחקר שלו והיו לי גם רעיונות מדעיים בשבילו נשארתי מובטלת .
שנים רבות חשתי עלבון צורב. שנים רבות חשתי שזה לא הוגן. אבל שכחתי דבר אחד. אני עשיתי את העבודה. אני יכולה לעשות עבודה, אני ייעלתי את העבודה שלו, אני יכולה לייעל עבודה עשיתי לו את הפוש להיות פרופסור. אני יכולה לבנות פרופסורים ואימפריות. אני פשוט לא דרשתי את התגמול המתאים. אני פשוט לא הכרתי בערכי אז אולי הגיע הזמן.
ואם זה מזכיר סיפור אחר זה לא מקרי.
אולי מישהו יודע איך להפוך רשימה ארוכה לרשימות קצרות בלי לרשום את הכל מההתחלה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@
