הכל חדש ונוצץ

כפי שציינתי כאן היא רצתה יותר.

לא הספיק לה שהייתי תלמידה מצטיינת.

היא החליטה להעביר אותי בצפר. היא החליטה להעביר אותי לתיכון בכיתה ז'

אותה תקופה לא היתה חטיבת ביניים. בצפר יסודי היה  א - ח ותיכון היה ט - יב.

בחיפה היו שלושה בתי ספר תיכוניים שהתחילו בכיתה ז'. תיכון עירוני ג', עירוני ה' והריאלי. רק תלמידים מצטיינים היו לומדים בתיכון בכיתה ז' והיו עוברים בחינות מיוחדות כדי להתקבל לשם.

אני עברתי בחינה כזו והתקבלתי. חברתי הטובה לא התקבלה.

רבים וטובים המליצו לאמאשלי לא לשלוח אותי לשם למרות שהתקבלתי. אמרו שיהיו שם קליברים שיאכלו אותי חי לארוחת בוקר, התחרות תהיה קשה ואני אפול. אמנם אני תלמידה טובה אבל אין לי מספיק חוסן לעמוד בתנאים כאלה. אמרה זאת המחנכת שלי שהיתה גם המנהלת והיתה משכמה ומעלה. אמר זאת גם הדוד שלי, אחיה , שהיה מורה בתיכון. היא לא שמעה להם. היא שמעה לשכנה שהיתה גם כן מורה , שאמרה שאני ילדה נהדרת ואין שום ספק שאצליח באותו בצפר.

וכך, הלכתי לשם.  לבשתי תלבושת אחידה בצבעים צהוב חום, יצאתי מהבית ברגל ימין וכך התחלתי את חיי החדשים.

ביום הראשון בבצפר הייתי נבוכה. רק עוד ילדה עברה מהכיתה שלי ולא היינו ממש חברות. כל התלמידים היו אסופה מכל בתי הספר בחיפה. חלק הכרתי מקודם, לא חשוב איך אך רובם היו זרים לי לחלוטין. בימים הראשונים ישבתי שם המומה. לא הבנתי מה אני עושה בין הקליברים האלה ואיך זה שהגעתי ללמוד עם כל המצויינים האלה. נכון שבכיתה ו' הייתי תלמידה מצטיינת, אולי הטובה ביותר אבל כל השנים הייתי תלמידה לגמרי ממוצעת ודי עצלנית. לא הבנתי מה בכלל אני עושה שם. איך בכלל הגעתי לשם. כך ישבתי לי , מצד אחד מעריצה את עצמי , מצד שני נפחדת, ומצד שלישי די בודדה כי חברתי הטובה ביותר נשארה בבצפר הקודם.

אט אט התחלתי להרגיש שאני נופלת. פתאום הרגשתי שאני לא מבינה שום דבר, המורה לתנך לא מצליח להחזיק אותי ערה והמורה לאנגלית מדברת רק אנגלית ואני לא מבינה כלום, הציונים התחילו לרדת, אני שהורגלתי ב-80, 90, 100 פתאום קיבלתי 60, 55 ולראשונה בחיי ציונים שליליים. נורא התביישתי, התביישתי בפני התלמידים במיוחד בפני אלה שהצליחו, התביישתי בפני ההורים, הפסקתי להכין שיעורים כי לא הבנתי כלום ושיעורי עזר היה מוקצה מחמת מיאוס בשביל ההורים.

חברות רכשתי במשך הזמן. באו והלכו. אך את המכה הראשונה חטפתי בטיול השנתי. התחלקנו לחוליות ואף קבוצה לא רצתה אותי. היתה לי אז דווקא חברה טובה יחסית. היינו הולכות יחד הביתה, מספרות סיפורי פנטזיה, גם היא היתה תלמידה טובה שנפלה וזה חיבר אותנו, אבל בטיול היא הצטרפה לקבוצה של בנות וכשבאתי איתה הן אמרו לי את לא איתנו. וגם היא אמרה את זה. פניתי למורה כמעט בדמעות ואמרתי: אין לי קבוצה לטיול. היא שאלה: מי רוצה את דפנה? אף אחד לא רצה. הציעו לי להצטרף לקבוצת בנים ולא רציתי. התבישתי.

וכך יצאתי לטיול לבד. ועם הילדה הזאת לא דברתי יותר.

ויהי ערב ויהי בוקר כיתה ז'

כיתה ח' היתה עוד יותר גרועה.