הכל חדש ונוצץ

אין אין אין על הקיץ, אני כמו חרדון, מתמלא אנרגיות רק כאשר השמש מחממת את גופו, כמו איזו קרן קוסמית שמדליקה את המנוע. רק כך גלגלי השיניים מתחילים לנוע.

אירוע רודף אירוע, ים, בריכה, שוב ים , מסעדות על הים, מופעים, אני לא עומדת בקצב. או שכן. אני עומדת בקצב. הבלוג לא.

אז כך בקצרה שמח עצוב מכעיס מעציב ומרגש הכל בעירבוביה.

בראשון חזרתי לאלכס וחבורתו. לא בטוח שזו הדרך. כולם מדברים כבר על הרומאן שהוא מנהל עם אורנית וזה לא נעים לי. כולם שמים לב איך הוא מחכה אחרי החזרה שכולם ילכו והוא נשאר איתה. פתאום כולם שמים לב. אני והפה הגדול שלי. אפאחד לא חשב שהוא מנהל איתה רומאן. עכשיו כבר כולם מבינים. הוא מכחיש. ולמה אני אומרת את זה? כי הוא החליט לדבר איתי על זה. ומה הוא אמר? נתת לי מחמאה שאת חושבת שאני מנהל רומאן עם אורנית. אורנית אישה נשואה מה פתאום שאנהל איתה רומאן. מנין לו שזה מה שאני חושבת? אני לא אמרתי לו דבר כזה. אבל לאחרים כן. אני והפה הגדול שלי. כבר אמרתי. עננה אפורה רובצת מעלינו.

בשלישי הופעה מצויינת של להקות מחול מארצות שונות בגן האם. בזמנו היה בחיפה פסטיבל להקות מחול. אהההה היום כמו אז. ישראלים, רומנים, סינים טיוואנים ואינדונזים לא כמו אז, הם פשוט לא הגיעו לכאן הסינים,  וגולת הכותרת להקה מסרביה. אז זה היה יוגוסלביה. המדינה השתנתה, הזמנים השתנו, האיכות לא. אין אין על ריקודים בלקניים. המוזיקה, התלבושות, המקצועיות, האחידות, שורות ישרות, מבנים מסודרים אבל הכי מרשים זה הריקוד עצמו. איזה תנועות מסובכות... איך הם לא מקבלים פלונתרים ברגליים ואיך הם עושים את הכל במהירות וביחד. אין אין על זה. אני רקדתי פעם ריקודים בלקניים. זה שידרוג אתגרי של ריקודי עם. כך שבתור מבינה עניין נותרתי פעורת פה מהביצועים של הלהקה. בכל זאת משהו השתנה. זה היה מופע חינמי, אז זה עלה הרבה כסף ויש גם משהו קשור לאחותי בעניין.

ברביעי אותו מקום אותה שעה יונית לוי מתמקמת באיזור. כן שנה למלחמה הארורה ההיא והפעם מחליפים צלילי הופעות רחוב את צלילי הקטיושות והאזעקות. המקום הומה אדם כאשר בשנה שעברה רק מטורפים הסתובבו במקום הזה. הכל כאילו שקט אבל את הטראומה לא שוכחים כלכך מהר. איך הפכנו להיות קו החזית של המלחמה הזאת, איך הפקירו אותנו, איך היה הכל שומם ודומם, ואיך היום הכל יכול לחזור בלחיצת כפתור אחת. איך שלטי החוצות נעשו מיותמים ואיך היום אותם שלטים יש להם משמעות, כבכל שנה אבל אחרת. כעס ופחד מלווים אותנו.

בחמישי עצרת למען החטופים. כן, הייתי שם. מישהו העלה על דעתו שלא אהיה שם? אותו הזעם והתסכול שאני מוציאה כאן יצא מפי האמהות, כרמית רון ששיכלה את משפחתה בפיגוע במצה מבקשת לשחרר מחבלים עם דם על הידיים ולא להשתמש בה ובצערה כתירוץ לאי שחרורם של המחבלים והחטופים. אביבה שליט עולה וכועסת, מיקי גולדווסר, גיסתו של אלדד רגב, כולן משמיעות קול מחאה על אוזלת ידה של המדינה הזאת ששלחה אותם ולא לוקחת אחריות. אני איתן. הן כבר נפגעו. ומה עם אלה שעוד לא? מפחיד. על הבמה עולים גם אומנים כמו אתי אנקרי,שלומית אהרון, הילה הררי , כרמל אקפלה, ירדנה ארזי. שירים על חזרה הביתה....

בשישי מסיבת בריכה של קורס המשצים מהבצפר של הבן. לפני שנה היה צריך להיות דבר כזה אך המלחמה והאוירה הכבדה גרמו לביטולו. מסתבר שאין הרבה משצים כפי שחשבתי. רק 14 חברה מכל השכבה. אבל איפה היא הילדה שהשפיעה עליו ללכת לקורס והיתה משצית בעצמה? היא חלתה בסרטן....

והיום אני נפגשת עם 2 אורחים מגרמניה. האחיינים של הדוד. הם כאן. ויש לי גם הופעה. די טעון הכל... אבל כשהשמש מחייכת והשמיים כחולים והים מצנן והבריכה קורצת הכל יותר פשוט.