היה לי נחמד בעבודה. גם אחרי שהיא הגיעה. הרגשתי שלאט לאט אני מתגברת על הפחד שבעבודה מסוג זה ומתחילה לשחות. כן, פחדתי מהעבודה הזאת. לא היה לי שום ניסיון בשיווק וניהול, לא היה לי שום ניסיון בפגישות עסקיות ובטח לא עם אנשים רציניים, לא היה לי שום ניסיון בשכנוע, להיפך, תמיד ידעתי שאני לא יודעת למכור ולא יודעת לשכנע.
כשהיא הגיעה עבדנו תחילה בשיתוף פעולה וזה בהחלט עזר. אנשים אמרו ששתינו הפחנו רוח חיים בעסק המקרטע הזה. יופי. אז מי זוכר אפיזודה חולפת כמו זו?
אבל לאט לאט הרגשתי שמשהו מתרחש, משהו עמום ולא מוסבר. פתאום נעלמה השמחה ואני לא יודעת או לא זוכרת למה ואיך, רק הדבר העמום הזה והתחושות האלה שיגעו אותי. מה קרה כאן? מה הולך? האם אני בסדר? האם קורה משהו באמת או אני סתם מדמיינת? האם קורה משהו מאחורי הגב שלי או שאני סתם פרנואידית? איני יודעת מה גרם לתחושות האלה אך הן הלכו והתעצמו.
דגדוג קל בבטן הרגשתי כאשר הופיעה עיתונאית, כתבה עליהם כתבה ואני הייתי בחוץ
דגדוג חזק יותר הרגשתי כאשר המלצתי לשים את הכתבה הזאת במסגרת ואמרו לי לא צריך
דגדוג עוד יותר חזק הרגשתי כאשר עוד הצעות שלי התקבלו כ'לא צריך'
התחלתי להרגיש שאין צורך בי וימי שם ספורים
כשרותי הופיעה שם ואמרה 'אעסוק בשיווק' רציתי לעזוב.
רק עודד אמר לי תמשיכי מה איכפת לך יש לך משכורת ושמעתי לו.
אבל לא רחק היום והלכתי הביתה...
(לזה קוראים הטרדה נפשית)
תחושה כזאת של עמימות מלווה אותי גם היום בנושא אחר....
דבר אחד ברור. אחותי הקטנה לא יכולה להיות בוסית שלי. אין מצב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@