הכל חדש ונוצץ

לפעמים כשרע לי אין לי על מי להניח את הראש, אין לי כתף חמה ותומכת. ואפילו אם יש כתף אני לא אשתמש בה. לא אבקש חיבוק ולא אבכה בזרועות איש.

ובעצם אני כן רוצה חיבוק. רק למה אני לא מבקשת?

כך נהגתי לפני שנה עם הורי כאשר עברתי ניתוח ולא סיפרתי להם.

גם על התאונה של סוסון לא סיפרתי כאשר קרתה.

ואני תוהה למה

מה אני מרוויחה מזה

מה אני מפסידה מזה

ואולי זה קשור בקשר הקלוקל שלנו זה שנים.

אני לא מספרת שכואב לי

אני רוצה שיבינו לבד

ואני כועסת כאשר לא מבינים

ואולי הכל יותר מסובך.

למה לא סיפרתי על הניתוח?

למה לא סיפרתי על התאונה של סוסון?

מה קרה כאשר כן סיפרתי?

האם קבלתי חיבוק?

או קיבלתי מכות?

האם כאב זה הדבר היחידי שאני לא מספרת עליו

או גם על אהבה

למה אני לא מספרת?

פוחדת להפגע?

רוצה להראות חזקה וקשוחה?

או פשוט אין עם מי לדבר?

את זה אני צריכה לברר

ישלי כמה סיפורים

אבל זה בפוסט אחר.

משומה מתנגן לי השיר הזה

הסניליות חוגגת. יש ככ הרבה פוסטים בנושא...ברשימות בצד. אחכ אעשה להם קישורים.