הכל חדש ונוצץ

לא דיברנו על זה. לא דיברנו על זה מעולם. הלכתי הביתה כאילו כלום לא קרה. המשכנו להיות חברות, להפגש בבתי קפה, לקטר אחת לשניה על גברים היא קיטרה לי על הבעל, המאהב ההריונות ואני הקשבתי בשקט. על מה שקרה בעבודה לא דיברנו. לפני כל בית קפה אמרתי לעצמי אולי אדבר איתה ולא הייתי מסוגלת.

היינו ממשיכות להפגש בבית ההורים, אוכלים צהריים או ערב, הילדים היו משחקים, ימי הולדת הכל באוירה אידילית כזאת אך הדבר ההוא קינן בי כל הזמן. למה היא עשתה את זה? החברות בינינו אפילו התהדקה. לפחות מהצד שלה. יום יום היא היתה מתקשרת אלי ומקשקשת איתי שעות ואני מקשיבה, נותנת עיצות, כאילו לא קרה דבר. לא הייתי מסוגלת לדבר איתה על זה כלל.

הייתי באה אליה הביתה, שותות קפה, אוכלות משהו, היא היתה באה אלי. היינו מדברות על הכל. רק לא על זה. לא הייתי מסוגלת לומר לה בשום סיטואציה אני צריכה לדבר איתך על משהו שמעיק לי . על משהו שבינינו.

רק חיכיתי שאלוהים יעניש אותה, שיקרה לה משהו רע... אני עדיין מחכה.  

וכך הלכתי ודעכתי.

וכך חלפו השנים כאשר אני נושאת עמי את צער השתיקה. ואת הכעס ואת הרעל....  

למה אני לא מסוגלת לדבר? 

למה אני לא יכולה להגיד למישהו : אני כועסת עליך, פגעת בי.  

למה אני סוחבת איתי מועקות במשך שנים ואחכ זה מתפוצץ?

איך משנים את זה?

ואם אנחנו במצברוח של שירים עבריים אז הנה עוד אחד 

אני נושא עימי

ביצוע: שלמה ארצי

מילים: יעקב אורלנד

לחן: דוד זהבי

אני נושא עימי את צער השתיקה,

את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,

הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"

הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".

בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,

בחלוני נסתם חזון המרחבים,

 רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,

אל כל אשנב מצת באור הערבים.

בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו,

אל ספסלי האהובים בגן העיר.

אולי נפגוש עוד בפנים אשר ששכחנו,

אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.

בחלומות ההם על הספסל הקר,

בחלומות ההם נרדים את עברנו.

עד שיום אחד גבוה ומוכר,

יפול שוב בנשיקות על צוארינו.