הכל חדש ונוצץ

בעצם כן ניסיתי לדבר איתה. כל נסיון כזה הסתיים בהתפרצות זעם או בהתנהגות פרובוקטיבית. 5 פעמים בתוך 10 שנים ניסיתי לדבר ותמיד זה הסתיים רע.

הפעם הראשונה חלה סביב המקרה הזה.

יצאתי לטיול עם 2 בני היקרים. טיול מאורגן ממקום עבודתה של חברתי צ'. הטיול נסב סביב אתרי נצרות בגליל. היינו בהר האושר משם המשכנו לכפר נחום. הילדים השתעממו פחד. הקוף הקטן טיפס על כל דבר וכמעט הגיע לתקרת הכנסיה. בכפר נחום הוא לא פספס שום אבן והתחיל לטפס שם על העמודים. הקוף הגדול דמתקרא סוסון טיפס על איזה עץ, אך אבוי הוא נפל ממנו ושבר את היד. היה לו שבר פתוח. היד שלו נחתכה ל-2.  הזעקתי אמבולנס באמצעות הסלולארי וברכתי על כך שיש לי סלולארי כי אז לא לכל אחד היה. האמבולנס הגיע ופינה אותנו לפוריה. יתר החברים המשיכו בטיול.

הקוף הקטן המשיך לטפס על כל דבר גם בבית חולים כך שהזעקתי את אחותי לפנות אותו משם. אחותי הגיעה ביום הולדתו של בנה ופינתה אותו. אבל אחרי זה שמתי לב שהיא לגמרי לא מתעניינת בשלומו של בני. היו לנו המון טלפונים אבל ממנה לא. מה קרה? לא נאה לה להתקשר לדרוש בשלומו? ביקשתי ממנה לשלוח איזה פקס לבית החולים היא לא שלחה. פעם פעמיים שלוש.

ואז החלטתי לדבר

- למה את לא שולחת פקס, זה כלכך קשה לך?

היא גמגמה משהו

- ולהתקשר לשאול מה שלום הילד גם קשה לך? שום דבר אין ממך!

ואז היא פתחה את הפה שלה בכזה טירוף שממש נבהלתי.

היו לה טענות אלי מכאן ועד הודעה חדשה.

הבנתי כבר אז שהיא כועסת שהיה לי טוב בחיים יותר מאשר לה תקופה מסוימת והיא החליטה להתנקם בי על זה.

אבל עוד לא הבנתי כמה היא שונאת אותי.

מה היא לא אמרה אז, האמת שאני כבר לא זוכרת רק אי אפשר היה לעצור את שטף צעקותיה ואי אפשר היה להשחיל מילה. היא צעקה שהיה לי טוב ולה היה רע, היא צעקה שכל הזמן עוזרים לי, היא צעקה שהיא נאלצה לבוא לבית החולים במקום לחגוג יומולדת לבנה, ועל העבודה היא אמרה: אנחנו לא המעסיק היחידי.

אז מה יותר טוב לדבר או לשתוק?

(23.3.97 )

26.11.11 ברור שלדבר. לפחות יודעים מה הולך כאן גם אם זה לא נעים.