את הסיפור הבא אני ממש פוחדת לספר או לכתוב. רק בגלל שהוא אמיתי לחלוטין למרות שנראה כאילו הוא לקוח מסרט איימים. למה דווקא היום בחרתי לספר אותו אני לא יודעת. היום זה היום הראשון של הסתו, תחילת מזל מאזניים, המזל שלי. היומולדת שלי בעוד יומיים ואולי זה קשור.
ביום הולדתי ה-37 חזרתי לארץ. זה היה ניסיון ראשון לחזור. הייתי באוירת נכאים. אמנם ביליתי את כל היום בטיסה ולא היה בטיסה שום דבר לא בסדר רק הרגשתי רע. עזבתי את בעלי וחזרתי לארץ. חשבתי שאני הולכת להתחיל כאן חיים חדשים אך היתה לי תחושה של סוף. לא של התחלה. הטיסה מזרחה רק קיצרה את היום הזה. זה היה היומולדת הכי קצר שהיה לי.
חזרתי לבית שאמא קנתה לי. ניסיתי לשכנע את עצמי שהמקום הזה טוב יותר מארה"ב. הבית היה ריק, היה חם. לא היה מזגן ואני התרגלתי למזגן שבאמריקה. בסלון עמדה ספה ישנה ושבורה בצבע כתום. ואיפה הספה שלי מרחובות? נעלמה ואין יודע למה. בפינה היו כמה ארגזים. 'מה עשיתי?' תפסתי את הראש. 'מה אני עושה כאן במקום להיות באמריקה?' רוח קדים נשבה בבית....
אט אט ארגנתי את הבית. קניתי ספה חדשה בהנחה של תושב חוזר, קיבלתי את הדברים שרכשתי בארהב והבית נראה די חמוד. סוסון למד בבצפר ליד הורי כי הוא הכיר שם כמה ילדים לא חשוב איך, היה לו נורא קשה בהתחלה אבל הוא הסתדר.
אני לא הייתי שלמה עם הצעד הזה ותקפו אותי מידי פעם געגועים לאמריקה.
החלטתי לחגוג את החגים שלהם.
החג הראשון היה Halloween . בארהב ממש נדלקתי על החג הזה וחשבתי שמן הראוי לעשות לו עליה. לפחות אצלי . הזמנתי את הורי, ארגנתי כמה ממתקים ודלעות. הדלקתי נר שחור בתוך הג'אקו הזה והתחלתי לספר איך חוגגים את זה שם. מובן שכאן אי אפשר לחגוג את זה כמו שם. לא מתחפשים למפלצות והילדים לא מהלכים בלילה ואוספים ממתקים. אז רק קניתי ממתקים החשכתי את הבית והדלקתי את הנר השחור.
לפתע פרצה אש מן הנר השחור והבעירה איזה נייר או מפית שהיו בסמוך
הנייר הזה עף לרצפה והתחיל לשרוף את השטיח ואת הרמקול של הסטריאו.
הצלחנו לכבות את האש.
אמא אמרה זה לא טוב. יהיה כאן משהו לא טוב.
דממה נשתררה.
לא התייחסתי ברצינות לדבריה.
כעבור חודשיים שלושה חזרתי לארהב. לא יכולתי להשאר כאן יותר. מלחמת המפרץ עמדה בפתח ונראתה יותר ויותר ממשית ואני שאלתי את עצמי אם חזרתי לכאן במיוחד בשביל להיות במלחמה כאשר הייתי רחוקה ממנה. לא השתלבתי בעבודה, אחותי כבר אז התחילה להראות את פרצופה האמיתי ובנוסף היא נכנסה להריון ועקפה אותי ברייס. לא ראיתי שום טעם להיות פה. גם בעלי ביקש שאחזור והבטיח להשתפר, אפילו שלח לנו כרטיסי טיסה, אמא הצטרפה כדי להשכין שלום. מלכת הסכסוכים. אני עדיין לא מבינה למה לקחתי אותה אתי.
חזרנו. 9.1.91 שוב מצאתי את עצמי בארהב, רוח קרה ושלג קידמו את פנינו. בעלי שהבטיח להשתפר אפילו לא הסתכל לעברי ורק ברך לשלום את אמי ואת סוסון. ניסיתי לחזור לעבודה שעזבתי אך לפני 3 חודשים, הסתבר שכל הצוות התחלף והם לא ידעו מה אני רוצה מהם, החברים של סוסון עזבו בזה אחר זה. איש מהם לא נשאר, המריבות עם בעלי היו קשות מאי פעם. הוא כבר התחיל לצאת ולבלות בלעדי לעיניה התוהות של אמי. גם החברות הכיטובות שלי חזרו לארץ. גם כאן נראה שאין לי מה לחפש. רציתי ללכת למרתון ריקודי עם אך יום לפני זה שברתי רגל. אמא התיאשה מלהשכין שלום ורק חיפשה את הדרך להיות עם אחותי ההרה. מלחמת המפרץ פרצה, המשפחה בארץ ברחה לגרמניה ואמי יצאה נפשה להיות שם איתם. בסוף היא עזבה אותי לאנחות עם הבעל הזה וכל הבעיות והצטרפה לכולם בגרמניה.
האמת שנשמתי לרווחה כשהיא עזבה. המריבות עם הבעל לא פסקו, הוא החליט שהוא לא מפרנס אותי יותר. אני החלטתי לחזור ארצה בתום השנה למרות שלא היה לי בדיוק לאן לחזור... לא חייבים חיפה.. נכון?
ואז...
לאלוהים או לשטן היו תוכניות אחרות בשבילי. 30.4.91 סוסון הלך לשיעור עברית ממנו לא שב... ואם הוא כן שב הוא מעולם לא חזר להיות הילד שהיה....
המריבות עם הבעל החריפו יותר. המשטרה היתה מבקרת אצלינו תדיר. אי אפשר היה לחיות כך. שוב החלטתי לחזור ארצה. מערכת החינוך האמריקאית שלחה את סוסון לחינוך מיוחד שרק פגע בו יותר. שוב חזרתי לביתי. אבל.... מה קרה שם? איפה הצעצועים של סוסון? היו כאן חולדות אמרה אמא. עכברושים. את עזבת, השארת בית ריק והם כילו את כל הצעצועים. רק במיטה של סוסון הם היו. היא היתה מלאה כתמי דם. הייתי צריכה לזרוק הכל.
רק את הדברים של סוסון כילו העכברושים. בשאר הדברים הם לא נגעו.
8 שנים אחרי זה נולדה לה בת. בדיוק ב- 30.4
שאלתי מיסטיקאים מה הקשר
הם אומרים שאין קשר
ונדמה לי שאפילו הם פוחדים לדבר.
(שיט, זה כתוב ככ גרוע)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@