הכל חדש ונוצץ

בימים אלה אני עוברת תהליכים לא הכי נעימים

מדובר שוב במערכות יחסים. אני רואה שדברים חוזרים על עצמם. רק השחקנים משתנים. ואולי ניתן ללמוד מכך כמה דברים.

אני אחזור לאחותי.

אחרי שהלכתי הביתה נשארנו חברות. לא ממש סבלתי מזה כשם שכתוב כאן. דווקא היה כיף. היינו הולכות לבתי קפה, מקטרות על הגברים שלנו היא בעיקר על הבעל והמאהב, היינו גם באות זו לזו הביתה ומקטרות על כוס קפה, הייתי באה אליה מקבלת ארוחת בוקר או ערב, הייתי באה עם הילדים, הילדים היו משחקים ביניהם, גם אצלה, גם אצלי וגם אצל ההורים, יום יום היא היתה מתקשרת אלי והיינו משוחחות שעה לפחות, היא היתה נותנת לי עיצות, אני הייתי נותנת לה, היינו עוזרות זו לזו לפעמים,  דווקא החברות בינינו התהדקה. נכון שהיה מטען קטן אך ניתן היה להתגבר עליו. בגלל זה גם לא דיברנו על זה. למה לקלקל.

ואולי עשיתי צעד נכון בעניין העבודה. אני היא זו שהחליטה ללכת הביתה. אומנם היום אנחנו חופרים בנושא בעיקר אמא אבל זה היה צעד נכון. רק העובדות קצת השתבשו בדרך וגם זה דבר מעניין.

היינו אחיות

היינו חברות

עכשיו היא נעשתה הבוסית שלי עם יחד עם בעלה וזה too much . לפעמים צריך להציב גבולות בין מבוגרים. אחות זו אחות, חברה זו חברה , בוסית זה בוסית, בעל זה בעל ובוס זה בוס. כשהיא באה לעבוד שם היא בלבלה לגמרי את היוצרות ואני הלכתי הביתה. ואז חזרנו להיות רק אחיות וחברות וזה היה בסדר. מה אם כן שיבש את החיים שלנו?

משהו אחר קרה, משהו אחר שגרם למטען ההוא להתפרץ ולגדול למימדים מפלצתיים.

גם לאחרונה קורה לי משהו דומה. זה מזכיר לי מה באמת קרה אז, יש דברים שאני יותר שלמה איתם, ואולי זה ילמד אותי שיש דברים שצריך להבליג עליהם. ולהרגיש טוב עם זה. וגם צריך לשתוק. לפעמים זו האפשרות הטובה ביותר.

אז שתקתי

היום לא

נראה שיותר טוב היה לשתוק. אולי...

זה פוסט של במחשבה שניה. אבל גם יש מחשבה שלישית. איך אפשר לשבת לשולחן עם מי שפיטר אותך? יש עוד הרבה מחשבות

ואולי הפיטורים לא הם הבעיה אלא איך שהיא התנהגה איתי. איך היא שירה לי זוגיות מאושרת כשמצד שני היא מדברת על גירושים ואיך היא בכלל נהנתה מכך שאני גרושה