הכל חדש ונוצץ

כשנהרג חייל אני אוטמת את עצמי.  זה רק שם... לא הכרתי אותו. אבל לפעמים מותו של חייל חודר את השריון שבניתי מסביבי. וכך קרה עם אורי בינמו. אוי אמרתי כששמעתי שהוא נהרג. משפחת בינמו היא משפחה ידועה בעירינו. אבי בינמו אביו של אורי הוא עסקן פוליטי, היה מועמד מס' פעמים לראשות העיריה, הקים את מפלגת הירוקים , אני חושבת, מעולם לא זכה. מעולם לא ראיתי אותו ולא הכרתי אותו, כך גם בנו אבל מותו חדר את החומה הבצורה שלי. היה ילד ואיננו עוד, גדל הילד לתפארת אך נגדעו חייו. לעולם לא יקים משפחה לא יהיו לו בנים, לא יהיה דבר כי הוא איננו עוד. איך זה להיות אבא של חייל כזה? אמא של חייל?...

אתמול נערכה צעדת אורי לזכרו. השתתפתי בה. כבוד לבחור ואכן יש כבוד. אורי בינמו עצר בגופו מחבל מתאבד וכך מנע פיגוע בלב אוכלוסיה אזרחית בחנוכה. אמרו שמסלול הצעדה אורכו 4.5 ק"מ. קטן עלי. אני הולכת בקלות 6 ק"מ ואף יותר אבל למה זה אמור להמשך מעל שעתיים? ללכת לא ללכת, היום חמסין. חאלאס אני כבר זקנה כך אמרתי אבל בסוף בגדי הליכה, נעלי התעמלות כובע מצחיה, מים ויוצאים לדרך. המסלול התחיל קלי קלות במחצבה של נשר עד שהגענו להר. משם זה הפך מסלול למיטיבי לכת, עליות חדות, טיפוס על הסלעים, ירידות חדות על התחת. מה אני עושה כאן בכלל? השתגעתי? ועוד יותר נבהלתי כאשר ראיתי שרוב הצועדים הם בני נוער וחיילים. השתגעתי? למרבה הפלא הלכתי בקצב של בני הנוער והחיילים. בני הצעיר שהשתתף בצעדה מטעם הצופים לא הקדים אותי בהרבה. לא יצרתי פקקים לא נפלתי בדרך והגעתי בין הראשונים. אני באמת בת 54? אפילו בגיל 20 לא הלכתי ככה. טפו טפו.

הגענו לראש ההר. המתנו ארוכות לשאר הצועדים ומכאן המסלול נעשה יותר ידידותי. הגענו למצפור שהוקם לזכר אורי בינמו ומשם ירדנו בכביש לגבעת נשר שם נערכה עצרת זכרון. השתתפו בה קצינים וחיילים מהיחידה של אורי, הייתי גאה לתת כבוד לבחור הזה.