הכל חדש ונוצץ

עד גיל 8 היו לי חיים טובים ומאושרים יחסית. גרנו בשיכון, היו שם מלא ילדים, היו לי מלא חברים, אני למעשה חלשתי על גן הנדנדות ו'עבדתי' שם כסלקטורית, לא הייתי הרבה בבית, תמיד שיחקתי בחוץ. או על המדרגות, או בגן הנדנדות הזה או הולכת לחברה או לחבר.

אבל על כל זה התחלתי להרגיש איום. אמא רצתה לעבור דירה. היא אמרה שהיא לא יכולה לסבול את השכנים מלמעלה אבל אני חושבת שהיא רצתה לעבור כי החברות שלה עברו. הסתכלתי על עץ האיזדרכת שם בחוץ. האם נפרד? מה לא בסדר עם המקום הזה? למה היא רוצה לעבור? והתריס הקטן האם אראה אותו בלילה? ופנס הרחוב, והנוף הנפלא שנשקף מהמרפסת, והזיקוקים של יום העצמאות, והאוניות, ואורות הלילה של חיפה, והמכוניות שנוסעות על גשר פז, אז גשר 'של' והחתולים שם למטה, והחברים, מה יהיה עם החברים? הם ישארו חברים שלי? דורון ואסתי ואמנון ויהודית ושלומית ורבקה ורזיה ואביה ואיילה ואירית וטלי וגיורא ועוד ועוד, הם ישארו חברים שלי או שיעלמו לי? האם אוכל להרביץ לחלק מהם על שהם מפרים את פקודותי או שאם אעבור לא אוכל כבר להגיד להם מה לעשות? האם תהיה לי חברה כמו אסתי שאני באה אליה כל יום? האם אוהב מישהו כמו את דורון?

עברנו. אני זוכרת את היום ההוא. ניסיתי לשחק חבל עם הילדים בסביבה החדשה. זה לא היה זה. אחת הילדות גנבה לי את כל אוסף המפיות ואמא צעקה עלי ושלחה אותי לקחת את המפיות בחזרה. השכן שלי ממול כל הזמן ארב לי וכשתפס אותי התנפל עלי במכות לפעמים עם החברים שלו. פחדתי לצאת מהבית. חזרתי פעם המומה וחבולה וההורים צעקו עלי למה לא קראתי לעזרה. רק כשהוא הרביץ לאחותי אמא קמה בשצף קצף על השכנה והן לא דיברו שנים.

לא מצאתי לי אף חברה במקום החדש. או חבר. הייתי הולכת למקום הישן והטוב אבל כבר לא הייתי שייכת. אמא דאגה יותר לחיי החברה של אחותי. היא מצאה לה חברה, ועוד חברה.... היא היתה ילדה מאוד לא חברותית ולא רצתה ללכת לשום גן, אז היא הלכה איתה לגן חצי שנה עד שהיא התחילה להשתלב.

מאז היא בחורה חברותית

מאז אני לא.