לאחר הבשורה המשמחת שהיא בהריון ניתקתי איתה את הקשרים. לא יכולתי לשאת את זה.
את קנאית - אמרה אמא
אני לא קנאית - אמרתי - היא זרקה אותי מהעבודה, את מצפה שאשמח בשבילה?
עד אז אמא לגמרי לא התערבה בינינו למראית עין. היא שתקה לנוכח מה שקרה בעבודה. זה כאב לי. לא היה איכפת לה שנותרתי ללא הכנסות ומושפלת. קוויתי שהיא תתערב פעם אחת לטובתי. הרי בילדותינו העשוקה היא תמיד היתה מתערבת לטובתה. הרי היא הילדה הקטנה והחלשה ואני המפלצת מרביצה לה, לא חשוב למה אני מרביצה. אבל אם אני מרביצה לילדה הקטנה שלה הרי היא זקוקה להגנה...
הפעם אני הרגשתי שאני זקוקה להגנה ותמיכה. כן הילדה הקטנה והחלשה פגעה בי. אבל אמא שתקה. לא אמרה כלום. וכאשר ניתקתי את הקשרים עם האחות אמא לא שמעה אותי. היא רק רצתה לחבר בינינו.
הייתי באה אליה, מצפה שהיא תקשיב לי. היא לא שמעה דבר. היא היתה כלכך מאושרת שהבת שלה בהריון ולא שמה לב כמה זה כואב לי. הייתי מתלוננת, היא היתה מחייכת לה בהנאה ומוציאה פנינים מגרונה נוסח:
טוב לך, את לא צריכה להסתכל על אחרים
היא פיטרה אותך כי אכלת ובאת מאוחר
היא פיטרה אותך כי עשית את העבודה שלך. קידמת אותה את צריכה להנות מכך שאחותך מצליחה.
את לא אטרקטיבית בשבילה. בגלל זה היא לא חברה שלך
היא בכלל לא פיטרה אותך, הוא פיטר אותך והיא לא יכלה להתנגד לו
וכך התחלנו לחפור על העבודה. עד היום. למה בעצם אנחנו חופרים על העבודה? היו דברים יותר גרועים