הכל חדש ונוצץ

אני בת מזל מאזנים והדבר הכי קשה לנו הוא להחליט. ובכל זאת לפעמים אני נדרשת לכך ואז אני מתחבטת ומתחבטת ומתחבטת עד שיוצאת הנשמה. אפילו לקנות חזיות אני לא יכולה, אם מציגים לי 2 אני קונה את שתיהן.

6 החלטות. אני צריכה לספר כאן על 6 החלטות. 3 טובות 3 גרועות. מהי החלטה טובה? מהי החלטה גרועה? החלטה טובה היא משהו שאשמח עליו כל ימי חיי, החלטה גרועה היא משהו שאצטער עליו כל ימי חיי. ואני מנסה לדלות מתוך 54 שנותי איפה היו ההחלטות שאני שמחה עליהן  ואיפה אלה שאני מצטערת. יש המון החלטות שאני לא מצליחה לאפיין. לא טובות לא הביאו אותי לשום מקום טוב רק שהאלטרנטיבה גם לא נראתה הכיטוב. טוב יללה קדימה.

החלטות טובות

1. הנסיעה לארהב - רבות התלבטתי אם לנסוע לאמריקה או להשאר כאן בארץ כמתואר כאן. בעלי ואני היינו די מסוכסכים וכל הנשמות הטובות אמרו שהנסיעה רק תחריף את הסכסוך. סוסון סבל מבעיות התפתחות בעיקר בתחום התקשורת והדיבור וכל המומחים הגדולים אמרו שהנסיעה רק תחריף את מצבו. כבר חשבתי לשלוח את בעלי לבד ואני אעבור לגור כאן עם סוסון. איפה שאני היום. הלכתי ל i am, התחבקנו שם, הבנתי שאני רוצה לחבק את בעלי היקר יותר מאשר את כל סובבי. נסעתי לארהב ואני מברכת על זה כל דקה. הכרתי את ארהב, את אורח החיים בה השונה לגמרי מאשר בארצינו הקטנטונת. הבנתי שאפשר לחיות אחרת ולגשת לחיים אחרת, בצורה יותר ידידותית. למדתי מה זה לעבוד שם ומה זה מוסר עבודה, מה זה יושרה והכי חשוב הטיולים אין על הטיולים באמריקה. ומה בקשר לנשמות הטובות? הם צדקו בקשר לבעל. אז מה. לחיות לבד זה יותר גרוע. הם טעו בגדול לגבי סוסון. הוא בבת אחת התחיל לדבר שתי שפות, הוא הצליח בלימודים והיו לו מלא חברים. רק התאונה החזירה אותו למצבו הגרוע. כשאני חושבת על האלטרנטיבה, להשאר כאן עם משפחתי השורשית אני רק חושבת איך אני מסובכת איתם היום. איך הייתי מסתבכת איתם במקום לנסוע לארהב.

2. הטיול הזה. - שוב נשמות טובות אמרו לי שלא אעיז לצאת ככה. שלא אקח תינוק ברכבת הוא יעשה שמות. ושוב לא שמעתי לעצת רשעים. נרשמתי לטיול הזה כאשר נוסעים ברכבת לכיוון אחד ובחזרה חוזרים במטוס. הנסיעה ברכבת היתה חוויה שלא תשכח. התינוק ישן או שהסתובב בכל הרכבת. במטוס הוא לא יכול להסתובב כך חופשי, חגורות, ישיבה על ברכי, צפיפות נוראה ואי נוחות. ברכבת בסבבה, וחוץ מזה שהנסיעה ברכבת היתה טיול מחוף אל חוף וזה גם לא עלה לי כלום בסופו של דבר

3. חייזרון בכתה א - החייזרון החמוד שלי נולד ב- 17.12.91 . בקרוב יומולדת. בגיל 5 וחצי היתה דילמה לגבי המסגרת שבה יימצא. האם להמשיך שנה נוספת בגן או להעלות אותו לכיתה א'. עפ"י חוק לא היה מקום להתלבטות. חד משמעית הוא היה צריך להשאר שנה נוספת בגן. אבל 2 עובדות גרמו לי לא להסכים עם זה. א. הוא היה ילד מפותח וחברותי ב. כל הילדים בגן עלו לכיתה א'. עשיתי לו איבחון. הוא אכן התאים לעלות לכיתה א' הגננת לא הסכימה. היא טענה שהוא לא בשל והיא עצמה תהפוך אותו למנהיג. כשהתחילה שנת הלימודים שלחתי אותו לגן כעצת המומחים. אבל אותה גננת כבר לא היתה שם. במקומה היתה גננת חדשה לא מנוסה שידעה למצוא בילד כל מיני דברים פסולים. הילדים היו ברובם בני 4. ילדים שהיו איתו בגן, היו חברים שלו ועלו לכיתה א' צחקו עליו 'אתה תינוק'. אחרי 3 שבועות נשבר לי והתעקשתי להעלות אותו לכיתה א'. הפסיכולוגית העירונית הסכימה. זה הציל את חייו. הוא נכנס לכיתה א' 3 שבועות אחרי תחילת שנת הלימודים והתחיל לפרוח מחדש. הגננת ההיא היתה כל השנה בשמירת הריון וזה עוד תוספת לכך שההחלטה היתה נכונה. היום בחייזרון בי"א. היה צריך להיות בי'. הוא הילד הכי קטן בכיתה במשך כל השנים והוא מקובל ואהוב.

בכללי כל ההחלטות הטובות יוצאות מכך שאני שומעת לעצמי ולא לאחרים ולפעמים נגד הזרם.

ההחלטות הגרועות

1. ללכת למסיבה - בעצת אימי הלכתי למסיבה כמתואר כאן  ואני לא סולחת לעצמי

2. גרשתי את בעלי מהבית - זה שווה פוסט בפני עצמו. אחרי התאונה של סוסון היו בינינו המון מריבות. בסופו של דבר הגענו להסכם כתוב שבעלי עוזב את הבית, ישכור דירה במקום אחר וישלם עבורינו את הדירה שגרנו בה.

הבעל באמת שכר דירה אך לא עזב את הבית. החיים החלו לחזור אט אט למסלולם. הוא היה עובד, חוזר מהעבודה אלי הביתה, היה הולך לבריכה המקומית כבימים ימימה, חוזר זחוח אבל אני התרעמתי. היינו זקוקים להמון כסף בשביל טיפולים עבור סוסון. לא היה מקום לבזבז אותו על 2 דירות שכורות שבאמריקה הן לגמרי לא זולות. בעלי כל הזמן טען שאין לו כסף לטיפולים והרגיז אותי שהוא זורק כסף על 2 דירות וגר אצלי. בנוסף לכך ההוצאות השוטפות היו עלי עפי"י ההסכם ולא הייתי מוכנה לצאת בהוצאות החשמל המים והטלפון שלו.

יום אחד כשחזר מהבריכה כולו מאושר התחלתי לצעוק עליו: תחליט איפה אתה חי. או שאתה חוזר לכאן ומבטל את שכירות הדירה או שאתה לא גר כאן יותר. לא מוכנה לממן אותך. הוא לא אמר דבר. לקח את המיטה שלו, נשא אותה על גבו ואט אט הלך והתרחק. הלך והתרחק..... אילו רק סתמתי את הפה אולי הוא היה חוזר הביתה ועוזר לי עם סוסון ולא הייתי לבד ואולי הייתי חיה עדיין באמריקה.....

3. כעס, ברוגז- זו התגובה הטבעית שלי לכל דבר שלא מוצא חן בעיני. אבל היום אני שוב משחזרת את מה שקרה עם משפחתי ואיך נכנסנו לסכסוך אטומי שהתחיל בעבודה שלי בעסק של אחותי. אולי במקום לכעוס, להאשים, להתלונן הייתי צריכה למצוא פשוט עבודה אחרת

ולאור כל זה האם ההחלטה שלי לעזוב את אלכס נכונה?

בהחלט