הכל חדש ונוצץ

בעבר היינו נפגשים הרבה. לא רק בימי הולדת, בחגים תמיד היינו נפגשים אצל ההורים, לפעמים אצל אחותי, שבתות, ימי שישי, ארוחות ערב ארוחות צהרים. היינו משפחה נחמדה למראית עין, הילדים שיחקו ביחד, המבוגרים היו יושבים, צוחקים. אבל אני החלטתי לוותר על זה. היה שם הרבה רעל. שמתי קץ לכל המפגשים האלה ובטח מישהו כועס עלי.

אחד המפגשים הזכורים לי הוא שבועות, קצת אחרי שבתה נולדה. היא היתה אז בשיא, אני הייתי אז בשפל. בקושי היה לי ממה לחיות. גרדתי את התחתית. היא לעומת זאת נעשתה פלוצית מצויה, נובו רישית, גרה לה בבית 4 מפלסים, העסק שלהם צבר תאוצה והתרחב כאשר היא למעשה לא משקיעה בו מי יודע מה ועכשיו נולדה לה בת אבל מה היא תגדל אותה? תטפל בה? מה פתאום. היא לקחה לה פיליפינית שכל תפקידה היה לטפל בתינוקת. זה כדי שלא יהיה לי שוב דיכאון אחרי לידה. כך אמרה ובאמת לא היה לה הפעם. היא גם אמרה שפיליפינית זה לא מספיק, העשירים בתלאביב נוהגים לשכור אחות בשביל לגדל תינוקות. בנוסף לכך אמא היתה באה אליה פעם בשבוע ועוזרת לה, מכבסת חיתולים, מרתיחה בקבוקים, פעם בשבוע באופן קבוע. בנוסף היא לא חדלה ממנהגה לנסוע לחו"ל וכדי לאפשר לה זאת אמא ואבא היו גרים אצלה, מטפלים בתינוקת, שולחים את הילדים לבצפר. מכינים להם אוכל

באותו מפגש היו גם הדודים מגרמניה. הם עוד היו באים לארץ הדוד סיפר שאחיו נפטר, והוא לא דיבר עם אחיו שנים רבות. אחכ עברו לדבר על האושר הגדול שנכנס למשפחה. התינוקת. אמא אמרה לכולם כמה היא מאושרת מהתינוקת וגם ממצבה הכלכלי והאישי של אחותי.

ככה חיים בימינו - סיכמה אמא בהנאה את נושא הפיליפינית ואני רק הנהנתי בעצב. אני לא חיה ככה. לי אין ממה לחיות. אין לי עבודה, מקום העבודה האחרון שלי היה העסק של אחותי, ישלי בן שצריך טיפולים ואין לי כסף בשביל זה, אין לי עזרה אין לי כלום מישהו בכלל שם לב אלי?

(23.5.99 )