הרגע הזה הלך ותפח. באמת למה לא שאלתי את עצמי. מה כבר יכול לקרות. עבר הרבה זמן. היא כבר לא מציקה לי יותר. מזמן היא לא הציקה לי. היא בטח תשמח. מה עדיף שאנהג כמנהג הפולניות ואשב לי בחושך ואחשוב על מר גורלי שכולם חוגגים ואני לבד וגם חבורת הזמר של יום ראשון ממשיכה בלעדי, או שאהיה אמיצה פעם אחת.
הרגשתי לרגע את השכינה שורה מעלי (אל תדאגו. אין כאן שום חיזיון מיסטי)
הרמתי את הטלפון ביד בוטחת והתקשרתי
היא לא זיהתה אותי בהתחלה
לא נכון - היא אמרה - ריגשת אותי. זו מתנת היומולדת הכי יפה שלי.
הרגשתי גדולה מהחיים.
בצהרים היא התקשרה להזמין. התלבטתי. שאלתי את הילדים מה הם אומרים. אחד אמר: החלטה בוגרת. אחד אמר: אחרי כל מה שהיה את באה? החלטתי לבוא. רק עדכנתי קודם את אמא שלא תיפול מהמיטה.
התכנסנו כולנו בערב אצל הורי. כמעט כולנו. היו חיסורים מסיבות שאינן תלויות בהם.
לא ראיתי אותם שנתיים. היא לא השתנתה. נראית טוב. לא נראית בת 50 . עשתה איזה טיפול פנים והמליצה לי עליו. די יקר הסיפור הזה. הילדים גדלו. הבן הצעיר נעשה גבוה ומה זה מאגניב. חייזרון אמיתי. הילדה התבגרה קצת.
החייזרון שלי והחייזרון שלה נעלמו יחד בחדר שיש בו מחשב.
הילדה הציגה מופע אקרובטי.
ואנחנו הגדולים ישבנו ודיברנו. כאילו לא ארע דבר. אמא הסתכלה עלינו כמו על ההצגה הגדולה בעיר. 'עשית דבר גדול' היא אמרה. 'עכשיו יבוא שלום עם הערבים. אלוהים יבטיח לך מקום בגן עדן'
אני סוגרת את הבלוג. חשבתי לרגע.
לא אני לא סוגרת
בבוקר הכל נראה כבר אחרת
אמא בטלפון: יותר לא תעשי ברוגז שמעת?
אני: אם יפגעו בי אעשה גם אעשה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@