הכל חדש ונוצץ

יש בעיר מסיבה... אז מה. אני כבר מזמן לא הולכת למסיבות. פעם הלכתי. היום החייזרון הולך. אני בכלל לא יוצאת ביום שישי. בשבילי הוא כמו עוד יום בשבוע. אז זהו שלא. כי יש מן אוירה מיוחדת ביום שישי. הבוקר סוער במיוחד אבל מהצהרים הכל נרגע... שקט כזה... פחות אוטובוסים... מכוניות.... פחות רעש, אפשר לנוח. מחר שבת. לא צריך לעשות כלום... העיתון של יום שישי גדול יותר... מן אוירה של חופש כזה ורגיעה שממשיכה גם בשבת בבוקר.

כן זה הכל. כך נראה יום שישי שלי היום. אין ארוחה, אין קידושים, אין זמירעס אין נרות אין מסיבות אין כלום. אבל לא תמיד זה היה ככה. במשך 54 שנותי יום שישי לבש צורה ופשט צורה.

פעם היה ערב כיתה. היינו לובשים כחול לבן ונפגשים באיזה גן. היינו משחקים בן לוקח בת ובת לוקחת בן. אחכ היתה תנועת הנוער. או מי שרצה, חברה סלונית. אלה שהלכו לתנועה היו הטובים ואלה שהלכו לחברה סלונית היו הרעים. מי שהלך לתנועה ונתפס רוקד ריקודים סלונים או חוח הלך פעם לחברה סלונית במקום לפעולה היה מסולק מהתנועה.  אני כמובן הייתי בתנועה. מחנות העולים, אחכ הנוער העובד, אפילו יצאתי לכמה מחנות שהוציאו ממני את המיץ. בכפר החורש, בעתלית, בנגב. לא אהבתי. אמא שלחה אותי בכוח. בסוף עזבתי. הלכתי לחברה סלונית. גם את זה לא אהבתי. מוזיקה רועשת וסיגריות ממש ממש לא עשו לי את זה. עד שמצאתי חברה כלבבי. חברה אמריקאים דוברי אנגלית כמובן ששרים ומנגנים. זה היה אחלה סבבה. כולם רצו להצטרף והקמנו ועדת קבלה מי מתאים ומי לא. עד הצבא. בצבא שוב חזרתי לחברה הסלונית ההיא אך האוירה היתה לגמרי שונה ולגמרי ידידותית.

שישי משפחתי? מה פתאום? לא ארוחה, לא נרות, לא קידושים, לא זמירות. כלום. ההורים היו יוצאים לבלות ביום שישי והיו צריכים לישון כדי שיחזיקו מעמד עד מאוחר.

מתי שהוא , אין לי באמת מושג מתי אמא הפכה לרעביצן. פתאום התחילה להדליק נרות, לברך עליהם עלפי דרכה, להתפלל חרישית, היא גם הקפידה על שעת כניסת השבת. אני כבר לא הייתי בבית. אני המשכתי את המסורת החילונית שלי אבל הייתי נוסעת להורים שלי או שלו. אחכ היינו יוצאים לבלות עם החברים שלו. כן כשעזבתי את הבית אמא נעשתה משפחתית. אני מעולם לא הייתי. היא הפכה להיות הציר שאוסף את המשפחה.

כשחזרתי מארהב המשפחתיות שלה הלכה והתגברה. היא הפסיקה לצאת ולבלות עם חבריה, לא מרצון אני חייבת לציין וכל יום שישי היא היתה מזמינה אותנו לארוחה משפחתית. אותנו זה אני וילדי ואחותי, בעלה וילדיהם. לא אהבתי. הרגשתי את אחותי מתנשאת מעלי שהיא נשואה ואני כבר לא. היו ימים שזה היה הפוך. ואז לא היו מפגשים משפחתיים כאלה. הארוחות האלה ממש העיקו עלי. אבל גם לזה היה סוף. אמא מצאה לה חברה חדשה איתם היא נפגשת עד היום ושוב היא צריכה לישון לפני שהיא יוצאת כדי להחזיק מעמד, אחותי התגרשה והיינו יותר בניתוק מאשר בקשר. רק חבל לי שלא זכיתי לארוחת יום שישי כאשר גם היא גרושה.

כן, היום אמא ממשיכה להדליק נרות ולברך, ואחכ לשחק קלפים, אני וסוסון הולכים לראות את דני וסנדי והחייזרון ממשיך את המסורת שאני הפסקתי - לצאת למסיבות

יכול להיות שאני ושכמותי הם הסיבה להקמת עמותת שישי משפחתי. אולי אצטרף... זה נראה לי יותר נחמד ממה שמתואר כאן.