הכל חדש ונוצץ

היא שוב בוכה לי הזקנה. היא מתקשרת לספר לי כמה כואבת לה הרגל. אני לא מגיבה. לא רוצה לשמוע את התלונות שלה. גם היא אפפעם לא שמעה את התלונות שלי. אם אמרתי לה שנרדמת לי היד היא אמרה שאני עצלנית. אם אני אומרת שאני מרגישה לא טוב היא אומרת שזה בגלל שאני לא עובדת.  אני כן עובדת אבל זה מחוץ לתודעה שלה. גם מחוץ לתודעה שלי. אם כואבת לי השן והפה שלי נפוח היא אומרת טוב וסוגרת את הטלפון, אם אני מתלוננת על סוסון ויש לי הרבה מה להתלונן היא אומרת שהוא ילד נהדר. רק אם הוא מתנהג אליה לא בסדר אז יש לה טענות אליו. וכך לאורך השנים אף פעם היא לא הקשיבה לי. אם הילדים הרביצו לי ברחוב היא צעקה עלי למה לא קראתי לעזרה. גם אבא. ונתנה דוגמה שאחותי כן צורחת. אם השכן ארב לי ונתן לי מכות היא לא עשתה כלום, רק כשהוא הכה את אחותי היא רבה עם השכנה והיו ברוגז שנים. כשלסוסון היו בעיות התפתחות היא אמרה שהוא ילד נהדר ואני כאן לא נורמלית. עכשיו היא אומרת שהוא תמיד היה לא בסדר. רק כשהתלוננתי על בעלי היא הקשיבה. מעניין למה. וכשהייתי חולה היא טיפלה בי במסירות. רק עם האסטמה היא פישלה. לא היה איכפת לה עד שהחברות שלה העירו לה איך היא יכולה לשמוע את נשימתי הכבדה והצפצופים. רק אז היא טיפלה בי כמו שצריך. להראות לחברות שלה ולכל הסביבה שהיא אמא טובה. כשהסתבכתי בבית הספר היא היתה לצידה של המורה. גם אבא וגם סבתא. הם שלחו אותי לכיתת מחוננים וכשלא הצלחתי שם ולא עמדתי בציפיות הגבוהות שלהם הם התנערו ממני. עד היום היא מדברת על זה וחופרת למרות שעברו יותר מ-40 שנה ומאשימה את כל העולם חוץ מאשר את עצמה. המורה אשמה, אני אשמה היא לא. אפילו שיעורים פרטיים היא לא רצתה לתת לי. היא סמכה שאבא יעזור לי אבל את החומר הזה הוא כבר לא ידע. מה שאני ספגתי אז בבית אין לתאר. רציתי למות. הסתכלתי בתמונות שלי כתינוקת ובכיתי. וכמה מכות היא נתנה לי. פעם זה בגלל שרבתי עם אחותי ופעם זה סתם כי היא רצתה לראות אותי בוכה. אף פעם היא לא תמכה בי. אפילו אם היא עשתה בשבילי משהו טוב זה היה לתועלתה שלה. היא החליטה שאני צריכה להתחתן בגיל 18 ושאעזוב את הבית. כיוון שהיא היתה בטוחה שלא אתחתן בכלל ואף היתה אומרת זאת כל הזמן היא קנתה לי דירה קטנה ועשתה על זה הון פוליטי. כולם חושבים שיש לי אמא נהדרת שקנתה לי דירה. לכולם היא מספרת כמה אני איומה.

למרבה הפתעתה התחתנתי. אפילו הבאתי לה נכד. את הנכד הראשון שלה. היא חשבה שרק אחותי תתחתן. אבל המציאות היתה שונה. זה הרגיע אותה לכמה שנים. אפילו הספקתי לשכוח מי היא ומה היא. הכל חזר ביתר שאת כאשר התגרשתי וסוסון עבר את התאונה. בחיי ששכחתי מי היא ומה היא.  אבל עכשיו אני שוב מרגישה את נחת זרועה. מאז שחזרתי ארצה היא מתעלמת מסוסון ומהתאונה. יש לה כסף. מלא כסף. אבל היא כל הזמן בכתה שאין לה. רק כשאחותי התגרשה פתאום היה לה. והרבה.  אף פעם היא לא עזרה לי היא רק ידעה לספר לכל העולם שאני לא עוזרת לה. ואני כמובן ילדה רעה ונוראה. היא יודעת להאשים את כל העולם ואשתו בקשר לסוסון רק לא את עצמה. כשהיא נתנה לי את המסמכים ראיתי כמה כסף היה לה אך היא כל הזמן מאשימה את האקס שלי שהוא לא טיפל בסוסון. ומה היא עשתה?

עכשיו היא בוכה לי. מה באמת היא חושבת שאעשה? נכון שיש לה סיבות לבכות. היא שואלת למה כל החברות שלה עומדות על הרגלים ויכולות אפילו לרקוד והיא בקושי יכולה ללכת. מה היא רוצה שאעשה? שאקשיב לה? שארחם עליה? אחרי כל מה שהיא עשתה? וזה עוד לא הכל. פשוט קצרה היריעה. חלק כבר כתבתי כאן. תגידו מה אתם הייתם עושים?