היתה לי אז הרגשה מאוד מוזרה. כאילו כוחות האופל באו אלי. מעולם לא הרגשתי כך. עד אותו רגע פירגנתי לה. מאותו רגע הקנאה בערה בי להשחית. אין לי הסברים לזה.
אבא שמע את טענותי בשקט. התביישתי בעצמי. אבל לא יכולתי לעצור.
אמא אמרה אז לגיסתה במן הנאה מתובלת בצער כך שלא ידעתי אם היא נהנית או סובלת: הבת הקטנה שלי בהריון. לגדולה לא הולך. תחילה כרגיל הגבתי בשקט. רק אחכ קלטתי את מה שהיא אמרה והתחלתי לצעוק. איך את מדברת? איך את מדברת?
כשעזבתי את הארץ היה לי ילד אחד והיא היתה לא נשואה בכלל.
לא הייתי רגילה אז לדיבורים כאלה. שכחתי מהם
פתאום עכשיו מהפך. אני לבד עם ילד אחד היא הולכת להיות נשואה עם 2 ילדים ואמא נהנית. כן סוף סוף היא רואה משהו מהבת הפייבוריטית שלה שכל כך הרבה היא ציפתה ממנה ועד עכשיו הכזיבה בגדול. סוף סוף העולם מתאזן בשביל אמא שלי. ומה עם העולם שלי?
אט אט התגבשה בי ההחלטה: אני חוזרת לאמריקה. אומנם ברחתי משם לא מזמן מכל מיני סיבות אבל גם בארץ זה לא משהו בכלל. הכל מאכזב אותי. הבנזוג שלי לריקודים שהיה מאוהב בי רוקד כבר עם מישהי אחרת. לא מסתדר לי עם העבודה שאני כלכך רוצה, והמשפחה שלי בכלל... לא לזה ציפיתי, מלחמת המפרץ הראשונה בשער
הבעל ביקש שאחזור. כאילו תהיה לנו הזדמנות נוספת, היה לי כבר כרטיס טיסה מוכן. החזור של הטיסה הקודמת. לא היתה דרך חזרה. אני חוזרת לאמריקה.
9.1.91 עזבתי את הכל. את כל מה שבניתי כאן ב-4 חודשים. את כל מה שהבאתי איתי מאמריקה. את כל מה שקניתי כאן כתושב חוזר, את האוטו שקיבלתי מההורים. סידרתי לי כאן דירה יפה. סוסון הלך לבצפר שאני למדתי בו פעם והיה לי שם טוב הכי טוב. היו לו כבר חברים חמודים ביניהם הבן של שלומציון שלמד איתו בכיתה, לאט לאט הוא התגבר על הקשיים שלו בעברית שהפתיעו אותי בהתחלה.
עליתי על מטוס
חזרתי לאמריקה
אמא היתה איתי. באה כאילו לעשות שלום ביני ובין בעלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@