הכל חדש ונוצץ

אני אוהבת אנשים מוכשרים. הם עושים לי טוב על הנשמה. הם מעלים בי מן חיוך דבילי שכזה וכך חייכתי לי כאשר המנצח שלנו פצח בריקוד הונגרי סוער. וואוו, איזה וירטואוזיות. מילא שהוא מנצח ונראה שחבלז אבל גם לרקוד ככה...

ישר נזכרתי בכל החוגים לריקודי עמים שהשתתפתי בהם. בטכניון, ברחובות, בארהב... ריקודי עמים זה לא דבר כה פופולארי כריקודי עם, חוג פה, חוג שם וגם זה בקושי. בכלל זה שונה. פעם חשבתי שריקודי עם ועמים זה אותו הדבר אבל זה ממש ממש לא. בריקודי עמים יש שורה שלמה של סגנונות ודרגות קושי שונות מן הקל כמו צעדים פשוטים שחוזרים כל הזמן על עצמם ומשעממים עד מוות עד לדרגת קושי שדורשת מקצבים משתנים, צעדים קטנים מהירים ומסובכים שאתה מסתכל בעיניים פעורות ואומר וואוו איך עושים את זה. כן פעם אני רקדתי את המסובכים האלה

הריקוד ההונגרי או הצרדש כפי שרקדנו נחשב למשהו די פשוט ומשעמם. צעד ימינה צעד שמאלה צעד קדימה צעד אחורה, פתח סגור. זה הכל. אבל איך אומרים זה הצעד הבסיסי כמו שצעד תימני זה הבסיס לריקודי העם שלנו. זה רק הצעד של הבנות. לבנים יש חיים הרבה יותר קשים. אבל למה לדבר הרבה. הנה דוגמית

ומלה אחרונה: טפו טפו טפו

ורק אני יודעת למה אני מתכוונת