הכל חדש ונוצץ

היום הבלוג שלי בן שנתיים.

557 פוסטים כולל טיוטות שלא פורסמו ולעולם לא

26,808 כניסות

כידוע אני בישרא יותר זמן ואני תוהה לפעמים מה אני עושה כאן בכלל.

יש הבדל מהותי בין הבלוג הזה לזה שהיה לי; שבבלוג ההוא היתה לי מטרה ידעתי מה אני רוצה ובבלוג הזה אין לי. וככה הוא נראה. אני קופצת מנושא לנושא מזמן לזמן ללא שום סדר כשהדבר המנחה היחידי הוא מה שעולה לי בראש אותו רגע ונראה לי שווה פוסט. אני לא יודעת מאיפה הבלוג הזה בא לאן הוא הולך ובעצם אני לא יודעת לאן אני הולכת. לפעמים בא לי לסגור אותו למרות שאני כותבת כמעט כל יום ואולי בגלל.

התחלתי את הבלוג הזה כאשר הקודם נסגר. בקודם חיפשתי נקמה. לא יודעת אם השגתי אותה. נקמה זה כיף. למרות שיש הרבה שלא יסכימו. הבעיה אתה שהצד השני יכול להשיב נקמה ובגדול וזה כבר לא כיף. כן, אני חושבת שהשגתי את הנקמה המתוקה אבל היה לזה מחיר. כך שעד היום אני לא יודעת מי ניצח מי הפסיד

בבלוג הזה לא רציתי לנקום. היה לי פשוט נחמד לכתוב בלוג ולשתף. אבל הוא די חסר חוט שידרה וזה מפריע לי. וזה לא הדבר היחידי שמפריע לי. אולי מפריע לי שהוא לא מתרומם. שיש לי מספר די מצומצם של קוראים ומגיבים, שאנשים באים והולכים בלי קשר לבלוג שלי. עם קשר לעצמם. אולי מפריע לי שאני חסרת חוט שידרה.

מכל מקום חלפו שנתיים. הייתי אז מוכה וחבולה, הוא התחיל כזה מלנכולי ונשאר כזה. וגם אני קצת כזאת. הוא התחיל בסכסוך עצום וכרגע אנחנו במין שלום כזה שאיני יודעת לאן יוביל. או שיביא לשקט המיוחל או שהקמתי את סרברוס לתחיה. נפגש בעוד שנה ונראה, אם אהיה כאן. בינתיים מה שאני כותבת השנה כתבתי בדיוק בשנה שעברה במילים אחרות. ואולי חלו אי אילו שינויים ואי אילו תובנות. אני פחות סוערת, יותר מלנכולית, אני מבינה שיש לי עסק עם בני אדם. לא עם מפלצות. גם הורים הם בני אדם, רק בני אדם, עם חולשות עם טוב ורע שמתקיימים בהם בעירבוביה כשלפעמים הטוב גובר על הרע ולהיפך ולפעמים הטוב והרע הם רק מה שלי נראה טוב או רע. אבל הכל ישנו כל הזמן. שום דבר לא התחיל משום דבר. זה היה שם תמיד. תלוי רק איך השתמשו בזה.

בתקווה שאמצא את הדרך, יחד עם הבלוג

וחג שמח