הכל חדש ונוצץ

ערב יום השואה היום וזה מתלכד באופן מפתיע עם השואה הפרטית שלי.

אני ממשיכה את זה ו זה

30.4.91

- מה יהיה? - אני שואלת את הרופא

הרופא מתנבא שמחמת הפגיעה במוח תהיה לסוסון בעתיד חולשה בצד שמאל, בעיקר ביד שמאל. פגמים אחרים כמו פיגור , חוסר ריכוז, יתכן שיהיו אך רוב הסיכויים שלא. נשמע די אופטימי

סוסון מועבר לטיפול נמרץ

אני פוגשת אותו שם לראשונה לאחר המראה מתחת לחלון. עיניו הירוקות הצוהלות עצומות. לראשו תחבושת ענקית. האחות מגישה לי שקית ניילון ובתוכה קווצת שער. 'זה מה שגילחו לו בעת הניתוח. אנחנו תמיד שומרים את זה, אם את רוצה תזרקי.' גופו עירום 'ואיפה הבגדים?' אני שואלת 'איפה הבגדים האחרונים שלבש, החולצה הכחולה, מכנסי התכלת והגרביים הצהובות. איפה הם?' 'זה גם חייב להשאר כאן. אנחנו לא זורקים כלום - עונה האחות. אבל הבגדים נעלמו, רק הנעליים נשארו, והתיק האדום שלקח איתו לשיעור עברית.

אני מסתכלת על גופו, הכל כלכך מוכר והכל כלכך שונה. אני מסתכלת על הרגליים הרזות - רק לסוסון יש כאלה, ועל בטנו וחזהו וידיו - רק לסוסון יש כאלה, כי יש רק סוסון אחד כזה בעולם. כל ילד וכל איש הוא מיוחד בעולם הזה. ואני מסתכלת על פניו המקסימות, העגלגלות, אפו הקטן והעגלגל עם קצת נמשים. יש רק לסוסון שלי פנים כאלה. והילד הזה עם הפנים האלה והגוף הזה האם יחיה?

ולפנים האלה ולגוף הזה מחוברים כל מיני חוטים וצינורות. לפיו מחובר מכשיר הנשמה וצינור שמוציא נוזלים מהריאות וצינור שמוציא נוזלים מהקיבה, ואל ידיו מחוברים צינורות האינפוזיה ועל חזהו חוטים שמחוברים למוניטור שבודק דופק, לחץ דם ונשימה. ויש לו קטטר. ואני מתקרבת לגוף הזה ומחבקת אותו כמו תמיד, כי זה אותו הגוף שחיבקתי תמיד, שום דבר לא השתנה. אותו הגוף אותם פנים, הכל שלם רק המוח פגוע....