הכל חדש ונוצץ

יום הזיכרון בבית הספר. חולצות לבנות, חצאיות כחולות, החמה יוקדת, תלמידה אחת קוראת שיר של משורר שהיא לא מבינה בו דבר. גמני לא, אך היא קוראת בפאתוס, דגל בחצי התורן, צפירה מפלחת עומדים דום בראש מורכן ואני עומדת שומעת ולא מבינה דבר

הטלוויזיה משדרת תוכניות ליום הזיכרון , אם שכולה מספרת על בנה, שירים יפים ועצובים. ואני שומעת מבינה ולא מרגישה דבר.

מלחמת יום כיפור פורצת, אני כבר חיילת משוחררת, רק שיגייסו אותי פליז. חלק מהחיילים ששירתו איתי נופלים בקרבות. הם לא יחזרו. לעולם לא אראה אותם יותר, לא את שלום, לא את פרץ.

גם ילדים שגדלו איתי ברחוב, שיחקו בכדור למטה, נסעו איתי באוטובוס לבית הספר, למדו איתי, היו איתי בתנועה, נפלו במלחמה הארורה הזאת. לא אראה אותם יותר. ואני כבר מבינה ואני מרגישה את העצב שבאובדן, אני רואה את הדמעות, אני שומעת את השירים, היכרתי אותם, חבל עליהם, אבל העצב לא מחלחל, מגיע עד מפתח הלב ולא חודר לשם.

במלחמת שלום הגליל אני כבא אמא, ואני חרדה, מה יקרה כשהוא יגדל, הנה נפל חייל, והנה עוד אחד שהכרתי האם כאשר יגדל הילד תהיה עוד מלחמה? בודאי, ואני פוחדת. גם על הבעל המגויס אני פוחדת. יום הזיכרון בא אחרי המלחמה הזאת. ואני כבר כועסת. למה שולחים את הילדים האלה לקרב כלכך הרבה שנים ואחר כך בוכים. הכל עבודה בעיניים. בוכים יום אחד ושוכחים.

ושוב בטלוויזיה שירים עצובים כלכך יפים, ושוב אם שכולה מדברת על בנה, ושוב טקס ליד הכותל וכולם מדברים, ושוב מדברת האלמנה, והיתום. והמצעד והדלקת נר הזיכרון....

אבל רק כאשר בני נפגע בתאונה הרגשתי באמת מה זה שכול, מה זה אובדן, ותאמינו לי זה לא דומה לשום דבר. זה לא דומה להשתתפות בצער זה הצער עצמו, הכאב עצמו. רק אז יכולתי להבין את כאבה של אם שכולה. כמה שישדרו וידברו וישירו לעולם לא תדעו. לעולם לא תבינו. מי יתן ולא תבינו

כשהוא נפגע שרתי את שירי יום הזיכרון ופתאום היתה להם משמעות אחרת. משמעות מצמררת: בן יפה נולד על כתף הכרמל אך למה לא מלאו עשרים לנער, מה אברך אלוהים אלוהים אלוהים לו אך ברכת לו חיים, שמרי נפשך כתב נתן אלתרמן לבתו שנפלה אל מותה מהחלון, אחי הצעיר יהודה האם אתה יודע מה קורה כשאינך נמצא, אנחנו שנינו מאותו הכפר חבר אחד הלך חבר אחד נשאר, בתוך שדה ירוק אני עובר ואתה מעבר לגדר. והדמעות זלגו כפי שמעולם לא זלגו, אני שלא בוכה אף פעם ידעתי לבכות מהשירים.

איני אם שכולה אך איבדתי בן.... לפחות יש לי את מי לחבק אפילו אם הוא לא אותו בנאדם. איני מניחה זרים איני מתפללת לעילוי נשמתו תודה לאל וגם כך הכאב הוא נורא. אני רק נגעתי בכאב. מי ידע כאבה של אם שכולה אשר כל מה שנותר מבנה הוא מצבה תמונות בגדים וזכרונות.  שלא נדע צער ודאבה עוד.