הכל חדש ונוצץ

רק עכשיו הצלחתי להתחבר מכל מיני סיבות טכניות

אתמול היינו במיידאנק. כללית שום דבר לא נראה נורא. רואים רק מבנים, מבני עץ מסודרים בלב שדה ירוק, ורק צריך לדמיין מה באמת הלך שם ולא תמיד זה הולך. מה גם שמשתדלים להמעיט בתיאורי זוועה. מבנה המחנה הוא כך וכך, זה היה מחנה ריכוז ומחנה עבודה,שלא היה מיועד רק ליהודים אלא לאסירים מכמה ארצות כמו פולנים ,רוסים. מתקן ההשמדה הוקם שנתיים אחרי הקמת המחנה כאשר התחילו עם הפתרון הסופי. ואז עשו סלקציה בין אלה שמיועדים לעבודה ואלה שמיועדים להשמדה. אלה מיועדים לחיים עברו מקלחת,ואלה הן המקלחות המפורסמות הידועות לשמצה כמזרימות גזים. הן היו דווקא מקלחות אמיתיות שהזרימו מים ואחרי המקלחת היו יוצאים חיים ונשלחו למחנה לעבודה. הקבוצה האומללה שלא עברה את הסלקציה היתה נשלחת ישירות לתאי הגזים. תאים קטנים עם 'מזגן'. משם הוחדר ציקלון B .

הקרמטוריום נמצא בצד השני של המחנה, נראה מבפנים כסדרה של תנורים נוסח עמי ותמי. מגעיל. כן, הרעיון לשרוף אנשים בתנור בא מתוך אגדת ילדים מתקתקה או לא....

אני כבר 4 ימים בפולין. התחושות משתנות מידי פעם ופולין זה רק תחושות. כללית זו ארץ ירוקה, כמו אירופה כולה ושום דבר לכאורה לא מייחד אותה. שדות ירוקים גגות אדומים, מבנים עתיקים וציוריים בערים הגדולות. נהר באמצע (כאן זאת הויסלה המפורסמת) ביום הראשון היינו בקראקוב, היום אנחנו מסיירים בלובלין. מה שבכל זאת שונה הוא עקבותיהם של היהודים בכל מקום. רובע יהודי שהפך לגטו בכל מקום רואים עברית. זו הארץ היחידה חוץ מישראל שכתוב בה בעברית. עברית על בתי כנסת עברית על בתי עסק עברית באתרי התיירות שהם לצערינו מחנות ההשמדה. גם כשרואים את המחנות קשה לתפוס מה קרה בהם ואולם העברית בכל מקום ממחישה כמה פולין היתה ארץ יהודית ופחות משבעים שנה נשארו רק עקבות. זה יותר מצמרר מכל מחנות ההשמדה. היהודים שהיו ואינם עוד ואתה שואל את עצמך למה הם אינם, איך זה שהם אינם איך הצליחו להעלים אותם ולהפוך אותם להיסטוריה. עד לפני 70 שנה הכל היה חי ושוקק, היום זה רק עקבות, כתוביות בעברית ובתי קברות.

ואנחנו כאן כדי לראות את זה. אנחנו שארית הפליטה באים ואומרים אנחנו כאן, בשכונה היהודית שהתרוקנה, במחנות הריכוז וההשמדה, בכפרים ובעיירות הקטנות ויש הרגשה שהפולנים שמחים לראות אותנו. הרי אבותינו היו כאן במשך 1000 שנה בקירוב, ולמרות האנטישמיות היה מן דו קיום. ןעכשיו אנחנו חסרים להם. נעלמנו להם. פה ושם מנסים לחזור. משקמים את המרכז היהודי הגדול בלובלין, פגשתי במטוס רבי שבונה מקוואות. אנחנו עוד נשוב כי זה שלנו

עד כאן להיום...