הכל חדש ונוצץ

תמיד ראיתיה מנגד, יושבת לה שלווה ואני כולי פליאה. איך זה ששתיהן כה קרובות וכה רחוקות, ואיך למרות הקירבה ולמרות העוינות רבת השנים לא קורה שום דבר.

בפרוץ השלום אמרתי אני רוצה להיות שם. לראות מה יש שם. כבר לפני שנה אמרתי אני אהיה שם ולא העזתי.

היום ביקרתי שם. בעקבה. וזו בהחלט היתה העזה הרפתקנית.

מעבר הגבול נראה כמו במערב הפרוע. כה שומם. כמה פקידים מנומנמים משני הצדדים ואני רק באה להפריע להם. ישראלים בכלל לא עוברים לשם. מי שכבר עובר הם תיירים ואם בכל זאת ישראלים עוברים זה לפטרה. קצת מפחיד להיות שם לבד. כמעט עשיתי אחורה פנה אבל לא אני חייבת לראות מה יש שם. מונית אספה אותנו מהגבול והעבירה אותנו למרכז העיר. יש שם רחוב אחד עם שוק. אנחנו פנינו למסעדה גדולה בשם עלי באבא. חומוס ירדני ושישקבב הידוע יותר כשישליק כבש. היה טעים. מהמסעדה פנינו לים. יש שם טיילת יפה, מזכירה את הטיילת של אילת. מכל מקום צץ איזה ירדני שהציע לנו סיור בסירת זכוכית. למה לא? מותר לשנות פעם. אלא שזה לא ממש שונה. האלמוגים אותם אלמוגים. רק מעניין לראות הפעם את אילת מנגד ולהיות קרוב קרוב לדגל הירדני הענק. לראות מקרוב את הארמון של עבדאללה הייתי מעדיפה לשנרקל שם. הריף ממש קרב לחוף הרחצה.

יש להם שם רק מלון אחד ראוי. אינטרקונטיננטל. הוא יושב ממש על החוף. אבל הם בונים עוד 5 בתי מלון.

בתום השייט המשכנו עד הדגל הענק. ליד הדגל מישהו הזכיר לנו שהדגל הירדני דומה מאוד לדגל פלשטין.

בואו נסתלק מכאן אמרתי. רק זה חסר לי.

אמנם רציתי להמשיך טיפונת ולראות את האינטרקונטיננטל מבפנים אבל חשבתי שזה מספיק. אשה עם 2 בנים לבד בעיר ערבית זה די מטורף הייתי אומרת

חזרנו הביתה. שוב נדהמתי מהשקט במעבר הגבול. שוב הערתי את הפקידים המנומנמים. בירדן לא כל העמדות היו מאויישות. היה צריך לחכות שהם יסיימו לאכול או לשתות קפה. הצד הישראלי יותר מסודר.

welcome home . תם ונשלם החלום.

בקרוב תמונות