הכל חדש ונוצץ

זמן לא רב אחרי שכתבתי את הפוסט הזה הודיע לי המאמן בשמחה: אני עובר משרד. עכשיו המשרד יהיה כולו שלי. נו מור ציפורים.

אויש חשבתי לי. למה כתבתי על זה בבלוג. זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על משהו טוב והוא נעלם. כתבתי פעם איזה כיף לי בבוקר לבד בבית ואז סוסון הפסיק ללמוד והרס לי את הבוקר.

תתחדש עניתי לו

גברים ואסטטיקה זה לא הולך

המשרד הקודם היה ממוקם בתוך מכון יופי.

הייתי עוברת דרך בריכות הדגים, צופה בציפורים, עוצרת אם יש איזו ציפור מעניינת במיוחד ממשיכה הלאה, מוזיקה רוגעת מגלגלץ היתה מתנגנת באוטו (זה נשאר) מגיעה למשרד, ריח שמנים ארומטיים היה מקדם אותי... אולי פעם אזמין איזה מאסאז' טוב במקום אימונאישי?

אבל זה נגמר. הוא עבר למקום אחר בלי ציפורים ובלי מכון יופי. ביתנים ישנים ואפורים כמו מחנה צבאי

נו איך המשרד החדש שלי?

יפה יפה - אמרתי.

מה יפה. אפילו חדר המתנה אין. אם הוא מאחר אני מחכה בחוץ בעמידה. והוא הרבה לאחר. במכון יופי אפוף ריחות ועיתונים זה נעים להמתין אבל סתם כך בחוץ זה מעצבן.

למה הוא מאחר רטנתי לי. הוא מאמן. הוא אמור להיות בזמן. מילא עם מאחרים אני די סלחנית. אני גם לא מהמדייקים.

אבל כשלא באים בכלל זה כבר משהו אחר.

פעם אחת הוא לא בא. נסעתי מחיפה עד מעגן מיכאל ומצאתי דלת סגורה. הסתבר שהוא בכלל היה באיזור תלאביב. לא נורא. פעם אחת זה נסלח

אבל גם בשבוע שעבר זה קרה. הייתי כבר מתקשרת לוודא אם יש אימון ואני לא נוסעת את המרחק הזה לחינם, אבל לפני שבוע שכחתי להתקשר.

ונסעתי למעגן מיכאל והדלת היתה סגורה.

אפילו הגעתי קצת באיחור כדי לא לחכות בחוץ

חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי

הדלת היתה סגורה

התיישבתי אצל סוכנות הנסיעות הסמוכה, שם לפחות יש מזגן. הדלת נותרה סגורה. הסוכנת התקשרה לאתר אותו הוא לא ענה.

ישבתי שם איזה רבע או חצי שעה

חזרתי הביתה מעוצבנת...

זה זמן שאני תוהה על כל העניין של אימונאישי. אני כבר שנה וחצי שם ושום דבר לא זז. לא התקרבתי במילימטר ליעדים שהצבתי ואפילו נסוגתי אחורה. אולי משהו כאן לא נכון? אולי השיטה לא עובדת? סהכ זוהי שיטה חדשה שעובדת על מספר עקרונות. אולי העקרונות האלה לא נכונים בכלל? פסיכולוג צריך להיות בעל תואר שני במקצוע ורק אז הוא יכול לעסוק בדיני נפשות. ומאמן? הוא הרי עושה את אותו הדבר אפילו כמעט באותה דרך. הוא לא יגיד לי מה לעשות אני צריכה למצוא את זה לבד. איזה הכשרה יש למאמן?

הסתכלתי למשל על מה שהם קוראים מטריצת האחריות

מצב שלילי

אני מאשים את

אני יושב ומחכה ש..

אני מכיר ב..

זה תלוי בי

אני מציע פתרונות

אני מיישם פתרונות

מה קורה כאשר הפתרון לא מתאים?

וזה הרי מה שקורה לי כל הזמן

או לחפש פתרון אחר שגם לא עובד

או לשקוע ביאוש

מה קורה עם היאוש?

בקיצור עלו בי הרהורי פרישה כבר מזמן. הכסף שזה עולה לי והדלק שעכשיו בשמים.

לא דיברתי איתו מאז השבוע  שעבר.

אני רוצה לסיים עניין אך לא כך מסיימים. 

נורא קשה לי לומר למישהו דברים קשים. נורא קשה לי לומר אותם בנחת. נורא קשה לי לומר אני רוצה לפרוש כי אין לי כסף. יש דברים שאני לא יכולה להגיד אותם. קשה לי למשל לומר לחברה שאני לוקחת אותה טרמפ, שהייתי רוצה שתשתתף באיזו דרך בעלות הנסיעה. או שהיא תשלם לי איזה סכום או שפעם בעלה יקח אותנו ופעם אני שבוע שבוע לסירוגין. אני מעדיפה לקחת אותה ולרטון. קשה לי לומר למאמן שאני רוצה לפרוש, או לצמצם. אז אני פשוט שותקת. לא באה לא מדברת לא כלום.

זה לא הדרך.

...ועכשיו אני שותקת. סתם שותקת. וזה עושה לי רע.

אבל כיף לי לא לנסוע למעגן מיכאל. זה כזה מציק הנסיעה הזאת....