באתי לאמא לארוחת צהרים. מזג אויר עגמומי קידם את פני. אבא פתח את הדלת. הוא עדיין לא מדבר איתי. גמני לא איתו. כמעט לא דיברנו על כלום. רק התיישבנו לאכול. את השניצל, חצילים, פירה, מרק עגבניות. לא זכור לי כזה מזג עגמומי אצל הורי. יש אצלם הכל . הכל חוץ מעצב ודיכאון. יש רוגז, יש עצבים, יש שמחה, יש תקווה, יש דיבורים בעלמא אבל דיכאון אפפעם לאהיה שם. מה קרה????
אכלנו כך בעצלתיים. לחייזרון לא היה תיאבון סוסון לא ממש אהב את האוכל. עגמומי. אמרתי?
נותרנו לבסוף רק אמא ואני לשוחח. נראה שהיא יורדת קצת מעניין הדירות. התחלנו קצת לקטר
אני: הילדים האלה פרזיטים. לא עושים שום דבר. הקטן הזה יש לו חופש כולם עובדים רק הוא לא. חושב שיש לו אמא מיליונרית. והגדול הזה בכלל.
אה, אומרת אמא בביטול. הגדול הזה, שום דבר לא יצא ממנו. תמיד ידעתי ששום דבר לא יצא ממנו. חבל להשקיע בו.
תמיד היא אמרה שהוא ילד נהדר, תמיד היא אמרה שעוד אשבע ממנו נחת. אבל את האמת היא ידעה כל הזמן. חבל להשקיע בו. לא אמרתי כלום. תמיד שהייתי מתלוננת עליו היא לא רצתה לשמוע. מה קרה לה פתאום?
אה, להיות פצוע, היא הוסיפה, להיות פצוע זה יותר גרוע מלמות. חושבים שמי שרק נפצע יש לו מזל... הם לא יודעים מה זה להפצע. מאז שנפצעתי אין לי חיים. אני לא יכולה ללכת הרבה, אני לא יכולה לצעוד, אני לא יכולה לנסוע.
אז מה אני אגיד אני אומרת. מאז שסוסון נפצע אין לו חיים. ולי אין חיים יחד איתו. וזה קרה לו בגיל 9 הוא לא הספיק לחיות. כל החיים שלו על הסף
כן כן נכון היא אמרה וזה הכל בימים כתיקונם היתה אומרת אה, סוסון הוא ילד נהדר, עוד יהיה ממנו משהו.
מה קרה לה?
האמת שתמיד היא מקטרת על הפציעה שלה בריטואל קבוע.
רק הפעם היא נשמעה עגמומית מתמיד
בקרוב היא תרד עלי
אז אדע שהכל בסדר איתה.
(אני כבר יודעת מה קרה לה. היא רצתה לקנות דירה בקומה ראשונה בבית שהתחילו לבנות ממולה. זה יותר מדי יקר בשבילה)
או שאני רק חושבת שאני יודעת. אני לא יודעת כלום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@