הכל חדש ונוצץ

התקשרתי אליו אתמול

איפה אתה?

בדרך לאושוויץ

נשמע רע

אני מנצלת את ההזדמנות להמשיך את סיפור המסע של אמא שהתחלתי כאן ולא המשכתי. האם אגמור אותו אי פעם? לא מאמינה. ככה אני, מתחילה ולא גומרת. אז הנה

המשך המסע של אמא כפי שסופר לסוסון בעבודת שורשים

בשנת 1941 פרצה מלחמה בין רוסיה וגרמניה. הרוסים שיחררו את כל הפולנים מסיביר. הפליטים הפולנים התפזרו לכל הכיוונים. סבתא וההורים שלה יצאו מהמקום ונסעו אשר לא ידעו. רוב הפליטים נסעו לכיוון אוזבקיסטן. הם נסעו ברכבות משא, נסעו שבועות על שבועות והיה מעט מאוד אוכל. הם היו מלאים עם כינים. עד שהגיעו לעיר קטקורגן. בעיר הזאת נשארו סבתא ומשפחתה כי לא היה להם כוח להמשיך לנסוע. בעיר הזאת הם התגוררו בתחנת רכבת עם הרבה  פליטים. כעבור זמן מה אבא של סבתא שלי השיג עבודה בבית חרושת לנקניק. המצב שלהם השתפר במקצת. היה קצת אוכל. אמא של סבתא שלי מכרה שם צימוקים, וחילקו להרבה חבילות. כשהגיעו פליטים חדשים מכרו להם את חבילות הצימוקים וכך הם התקיימו, והמצב היה טוב. לאחר מספר חודשים יצאה הודעה 'מי שרוצה לנסוע לאנגליה לבוא לרכבת' סבתא ומשפחתה הלכו לרכבת ובמקום לאנגליה הסיעו אותם לקזחסטן וחילקו אותם לקולחוזים.

את סבתא ומשפחתה הביאו לקולחוז 'אינטלה' שבאיזור טורקיסטן. בקולחוז היו בתים מחימר. בחורף כשהיתה רוח חזקה הבתים התפוררו. היה בקולחוז בית ספר פולני. ילדים פולנים באו לבית הספר למדו וקיבלו אוכל. לאחר מס' חודשים אמרו שרק ילדי פולניה יכולים לנסוע לאנגליה.....

איך היו החיים בקולחוז לא מסופר

מה קרה בהמשך, לאן הם הגיעו על כך בפעם הבאה