הכל חדש ונוצץ

בסוף השבוע ראיתי סרט בטלוויזיה. אני לא זוכרת את שמו רק את ריס ויתרספון המתוקה. אני מאוד אוהבת סרטים שלה. תמיד היא לוקחת תפקידים של בלונדינית יפה וטובה. גם כאן היא היתה כזאת.

את ההתחלה התחלה פספסתי. בשבילי הסרט מתחיל כאשר היא עוברת תאונה ועולה השמימה.

במקום אחר בחור חביב שוכר דירה בסן פרנסיסקו. היא באה לבקר אותו כרוח וטוענת שזאת הדירה שלה

הוא הולך לברר מי זאת הבחורה הזאת. מוצא שהיא רופאה שמקודשת לעבודתה, שמה אליזבת, היא לא מתה. היא שוכבת בבית חולים מורדמת ומונשמת והרוח שלה מרחפת, נפרדה מהגוף והולכת לבקר אותו. רק אותו. אף אחד לא רואה אותה חוץ ממנו והוא תוהה למה.

אני כבר נזכרת בסוסון. איפה הוא היה כשהיה מורדם ומונשם?

בינתים בבית החולים רוצים לנתק אותה מהמכשירים. מנהל בית החולים מצליח לשכנע את אחותה לחתום על ניתוק. הבחור שלנו מנסה לשכנע את אחותה ערב הניתוק לא לנתק, מספר שהוא פוגש אותה, אחותה לא מאמינה וחותמת . בלית ברירה הוא מנסה להבריח אותה מבית החולים ותוך כדי כך הוא בעצמו מנתק אותה מהמכשירים. למרבה הפלא היא מתעוררת הרוח סוף סוף התמזגה עם הגוף והיא לא זוכרת כלום. היא לא יודעת מי הבחור הזה. היא חוזרת לדירה שלה,  הוא עוזב עת הדירה לא לפני שנטע גן פורח על המרפסת, וזאת משום שזה היה בתוכניות שלה. לאט לאט היא נזכרת מי הבחור הזה. היא היתה בדרך לפגוש אותו כשקרתה התאונה וזו הסיבה למה רק הוא ראה אותה. היא ככ שמחה על הגן אוחזת בידו ואז נזכרת בכל מה שקרה כשהיתה רוח....

זה הסיפור. הזוי קצת אבל עשה לי עצוב. נזכרתי בסוסון, נזכרתי בחזיון ההוא שהיה לי פעם כאשר ראיתי אותו בן 9 כמו שנפרדתי ממנו באותו יום. שוב ראיתי אותו לרגע ילדון חמוד וקופצני וחשבתי איך היו נראים החיים שלי אילו זה לא היה קורה. איפה סוסון היה היום, איפה אני הייתי. אני כבר רגילה לחיים האלה אבל נעשה לי עצוב. חשבתי על כל האנשים והדברים שאיבדתי בעקבות התאונה הזאת. על כל המאבקים כנגד כל דבר שזז. מאבקים שלא נגמרים, מאבקים שכבר נמאס לי מהם. כן, סוסון שלי נמצא שם. הוא מחכה לי, לפעמים בא לי ללכת אליו, בינתיים אני פה עם כל מה שיש. כשיבוא יומי אצטרף, אולי שם יהיה לי יותר טוב

לסרט קוראים זוג משמים just like heaven  ווהוא נחשב קומדיה רומנטית

השנה מתחילה בראשון לספטמבר ולא ישנה דבר.

אמנם שנת הלימודים לא החלה היום אך זה עדיין התאריך הרשמי.

הסתיו מתחיל בראשון בספטמבר. לא יגידו הפאגנים שהוא מתחיל באוגוסט. באוגוסט עדיין קיץ. ולא יגידו המערבים שהוא מתחיל רק בסוף ספטמבר. אנחנו עמוק בסתיו בסוף ספטמבר. הוא מתחיל עכשיו. היום.

גלגל החיים אומר שדברים נגמרו ודברים מתחילים מחדש.

נגמר הקיץ, קצת מוקדם השנה בגלל שנת הלימודים. הבריכה של הטכניון כבר ריקה מאדם בבוקר. מלבד כמה פנסיונרים הכל שקט. מלנכולי. אבל פחות צפוף, מכון פיזיותרפיה היה ריק מאדם בפעם האחרונה. שששש הכל שקט, מלבד המתיחות מטעם אובמה הכל שקט. הרעש עבר למקום אחר. לבתי הספר, לקניונים, לכבוד ראש השנה.

האח הגדול נגמר. מי זוכר בכלל

המירוץ למיליון נגמר. זהו. יש לנו זוכים והפעם לא מעוררי התנגדות כמו טהוניה. יש לנו זוג פרווה, אינטליגנטי, תרבותי, לא מעורר שום דבר, לא חיבה  ולא סלידה. אתה לא יכול להגיד שאתה אוהב אותם. אתה לא יכול להגיד שאתה שונא אותם. אפשר רק לומר שהם מעוררים כבוד מסויים.

גם בטלויזיה עכשיו שקט אם נתעלם מהחדשות.

זה המקור לפרומו של גמר המירוץ למליון.

השיר הזה לקוח מהסרט בני וג'ון בכיכובו של ג'וני דפ האגדי.

שיר קטן וסרט קטן שמצאו את מקומם בפנתיאון.

סוסון מאוד אוהב את השיר הזה.

ועוד להיט שמשמש לפרסומת

פרסומת ליופלה. בפרסומת הוא מושר בצרפתית. ידעתי שהשיר הזה מוכר לי ומושר באנגלית. נזכרתי ששמעתי אותו פעם . זה היה בדה וויס עם דניאלה מילוא.

ובקשר לחדשות, סוסון עכשיו לא בבית אז אני לא שומעת חדשות. אם אני שומעת את בליל המלל הזה אני מעבירה ערוץ. יכולתי להשאר בחיים בלי לדעת כלום. בלי לדעת מה קרה בסוריה, בלי לדעת שאובמה כועס, בלי לדעת שבריטניה וצרפת משכו אותו לתקוף וירדו מזה, בלי לדעת שכאן התחילו להשתגע בקשר לערכות המגן, בלי לדעת שאובמה החליט לדחות את התקיפה ובצדק. הלואי שיבטל אותה לגמרי.

שתהיה שנה טובה ושפויה

טוב עכשיו כבר אפשר לדבר קצת יותר. בני היקר שרת בשייטת 3 הלוא היא שייטת הסטילים של חיל הים. כמה היילייטס מעבר לצנזורה שגזרתי על עצמי או שנגזרה עלי. שהרי אני לא ענת קם ולא עיתונאית ולא בוגדת ולא חושבת שמותר לדבר על הכל, לפגוע בבטחון המדינה ולפגוע בבן שלי.

א. פסגת הפחד

בני היקר עבר גיבוש לסטילים כמה חודשים לפני הגיוס. הוא לא היה מרוצה ואף רצה לברוח להישרדות ולבקש דחיית גיוס, אבל לא היו לו הרבה ברירות. או גולני או שיריון או סטילים. אחרי שויתר ברוב חוכמתו על גיבוש סיירות - ליחידה מובחרת, זה מה שנותר. הוא עבר את הגיבוש בהצלחה, אני הייתי מרוצה שהרי מאוד רציתי שבני ילכו לחיל הים, אחרי שלי זה לא הצליח. כן חיל הים עם המדים הלבנים, הפינוק, וגם שזה חיל לא ככ מסוכן. קרבי לייט. וכל המי ומי של חיפה היו שם.

עוד באותו ערב הקרינו באחד מערוצי הסרטים את הסרט המשולש. ראיתי אותו מהאמצע.  ראיתי יכטה בלב ים שקט, מישהי קופצת למים ונתקלת בילד. או יותר נכון ברוחו של ילד. מיד אחכ ערפל אופף את היאכטה וכאשר הוא מתפזר נגלית לעיניהם ספינה ענקית. הם עולים על הספינה , מסתבר שזוהי ספינת רפאים שנעלמה במשולש ברמודה לפני כמה שנים. משהם עולים על הספינה קורים כמה דברים מפחידים למדי. ליתר דיוק מפחידים מאוד. מסתובבות שם רוחות. אחת מהן היא של הילד ההוא, אנשים נרצחים, אף אחד לא יודע מי בתור, אחד מהשייטים מהיאכטה  (לוק פרי) הופך לרוצח בעצמו. בסופו של דבר 2 מצליחים להמלט. שוב אותו ערפל. הם חוזרים לציוויליזציה וכששואלים אותם מי הם ומאיפה באו הם עונים שהם מהיאכטה. מסתבר שהיאכטה נעלמה במשולש ברמודה לפני 4 שנים. כך נגמר הסרט.

אני המומה מהסמיכות בין קבלת הבן שלי לסטילים והקרנת הסרט. הרי מאז התאונה של סוסון אני רואה סימנים בכל דבר. שרוטה. הסרט הזה ילווה אותי משך כל השירות. כל פעם שאני רוצה לרשום ספינה אני נזכרת בסרט ובספינת הרפאים הגדולה ומעדיפה לא לרשום

ב. התעלומה נפתרה.

הוא מתגייס אחרי חוויה לא נעימה בתאילנד ועושה טירונות. אחותי מנסה להתקרב והפחד עולה בי שוב. מה היא רוצה? עכשיו אני כבר יודעת. הבן שלה  הצעיר משתמט והיא מחפשת עזרה. הרי לא נעים לה לבקש עזרה out of the blue. אנחנו מסוכסכות. אין סיכוי שאעזור לה. היא מנסה את מזלה. הולכת סחור סחור. בהתחלה מזמינה אותנו למפגש משפחתי אצל ההורים, לבקר את אבא. אני יודעת שהיא רוצה משהו. לא יודעת מה. אני לא מצליחה לנחש. בינתיים החייזרון מספר שהוא הולך לסטילים. בינגו. היא מספרת שהבן שלה משתמט, מנסה להאשים אותי, חושבת אולי שזה יזיז לי משהו, שום דבר לא קורה. היא מנסה טקטיקה אחרת וטוענת שהבן הגדול שלה וחבר שלו יכולים לדאוג שלבן שלי יהיה תפקיד טוב. זה שטויות ומראית עין. אני מקבלת בפחד את הנסיונות שלה להתקרב. שהיא לא תתקרב אליו. לא לטוב ולא לרע. בסופן של דבר הבן שלי מקבל את התפקיד של הבן הגדול שלה על אותה ספינה. למה? איך זה? כי זה מה שהוא רצה. הבן שלי. שום הוקוס פוקוס. הוא רצה להיות על אותה ספינה עם הבן דוד שלו ובסופו של דבר התבאס מכך שההוא השתחרר ולא יצא להם לשרת אפילו יום אחד ביחד.

ג. טירונות.

חיל הים באותה תקופה זה החיל הכי מוערך בצהל. המשט התורכי תופס את הבן שלי כשהוא בטירונות. עדיין לא על ספינה. הוא מופקד לשמור על שני חולירות. האהדה לחיל הים וחייליו שוברת שיאים באותה תקופה ואני מתמוגגת מנחת. יש לי בן גיבור שלקח חלק בעצירת המשט ללא הסתכנות. גאווה. במשך הטירונות וגם בימי הקורס יש ימי הורים בהם מפליאים לדבר בשבח היחידה ובשבח הבנים שהתגייסו אליה, שוב אני מתנפחת מגאווה. הבן שלי לא ככ . אני לא מבינה מה הוא רוצה. הוא כל הזמן רוצה לעבור. רוצה קורס טיס רוצה קורסים אחרים, מתייעץ בי, העיקר לא להיות שם.  סוף הטירונות יש השבעה, סוף הקורס גם יש השבעה. במשך הטירונות והקורס יש מה שנקרא שהיות. החיילים הטריים סוגרים שבת על ספינה, באחת הפעמים גם לוקחים אותנו ההורים לסיור על ספינה. מתפתח איזה הווי משפחות מתחת לפרגולה. אני נהנית. הבן שלי פחות. מחמיץ פנים. כל החמצת פנים היא כמו סטירת לחי בשבילי. אין לי מושג עד היום מה הוא רוצה. בקרוב אולי אבין.

ד. המדים הלבנים.

יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות הם הולכים עם מדים לבנים. גם בטקסים שלהם. הטקסים במדים לבנים על רקע הים הכחול ודמדומי ערביים מהממים ביופים. אין ספק שאלה המדים הכי יפים בצהל רק אני שוכחת שלא אני לובשת אותם. אני מכבסת אותם וזה לא פשוט לכבס מדים לבנים. ביום הזיכרון הוא רוצה ללכת לטקס הזיכרון בבית סיפרו במדים לבנים אבל הוא מפספס אותו. בכל מקרה הוא פוגש את המורה שלו שבקושי מזהה אותו. האמת שגם לי בטקסים קשה לזהות אותו. אני אצרף תמונות מהטקסים האלה.

ה. פתיחה ברגל ימין

אחרי הטירונות והקורס הוא מוצב בספינת הקבע שלו הלוא היא אותה ספינה שעליה שרת בן דודו. אני כזכור מקבלת את זה ברגשות מעורבים אבל היום כשאני יודעת שזו היתה בחירה שלו נחה דעתי. אמרו על הספינה הזאת שיש לה מזל נאחס. בינתים אני רואה את ההפך. כמו שהוא מוצב בספינה הוא יוצא לנופש צהלי. כמה ימים אחרי זה משדרים את כוכב נולד מהבסיס שלו. הוא לא מתרגש מזה. אני כן

ו. אסון

סביב ראש השנה יום כיפור אנחנו יוצאים לקלאבוטל. סוסון ואני. החייל מצטרף באמצע לסופש מגיע בטיסה, וחוזר לבסיס ביום ראשון בבוקר. הכל בסדר. ביום ראשון בערב אנחנו חוזרים סוסון ואני ומוצאים את שחורי ליד הדלת. שחורי פצועה, אני מביאה אותה לניתוח, יותר לא ראינו אותה בחיים. היא מתה על שולחן הניתוחים כנראה מעודף חומר הרדמה. מאותו רגע שום דבר לא יהיה כמו שהיה. שחורי היתה החתולה של החייל והוא כאילו הפקיד אותה אצלינו למשמרת. לא ידעתי איך לבשר לו: שחורי מתה. הוא מקבל שחרור מהצבא ללוויה ולקבורה של שחורי. אני יודעת שקשה לו גם ככה. אני לא יודעת איך הוא יתמודד עם מותה של החתולה שככ אהובה עליו.

ז. אילת

למזלינו הם מפליגים לאילת. זה מסיח את הדעת. אני מתרגשת מהרעיון. לעבור את התעלה. אף פעם לא הייתי בתעלה. לעבור את מפרץ סואץ, את מיצרי טיראן. מאגניב. ותמיד יש לי איזה פחד. כיף להם שם באילת. טיילת, מסעדות, מועדונים. הייתי מתחלפת איתו. באילת הוא יותר מרוצה.

ח. ריתוק

הם חוזרים מאילת באותה דרך. באסה. השריפה בכרמל, יומולדת 19 יום יפה ומאגניב אבל מאותו יום הוא לא בא חודש  הביתה לפחות. לא יודעת מה קרה ומה הוא עשה. הוא אמור לצאת לרגילה ולעשות טסט אבל הכל בטל ומבוטל.

ט. יום העצמאות השני

הוא באשדוד. בסיס פתוח. אני וסוסון יורדים לאשדוד להצטרף לחוויה. מוצאים אותו שם במדים לבנים, עומד ומסביר לקהל הרחב יחד עם חבריו ומפקדו על הספינה. שוב אני מתנפחת מגאווה. יש לו עכשיו מפקד חדש. אולי זה גם דף חדש. הוא משתחרר קצת מהתפקיד ומסתובב איתנו. בדרך אנחנו נתקלים באנשים שמוכנים לאכול אותו מאהבה. זה כיף. אני שמחה שיש עדיין אהדה בציבור לחיילי צהל למרות שהתקשורת לא נוטה עמם חסד.

י. קולה של אמא

שוב התקשורת מגיעה  לבסיס. על זה סיפרתי כבר אבל אעשה קישור לתוכנית

יא. התחלף המפקד

יום חיל הים מגיע, שוב מדים לבנים, חצי שירות כבר עבר. יש מסיבה במרכז הקונגרסים. עם אוכל והופעות. אני מוזמנת כי הבן שלי השתתף בהכנת תוכנית הבידור. אבל הכל מתפדח כאשר הוא אומר לנו מתי לבוא, בשונה ממה שכתוב על ההזמנה. אנחנו מפסידים את הכיבוד אני מתעצבנת עליו ועושה בושות. מצטערת. צייני מסיים את תפקידו. חיל הים הופך מחיל נוצץ לחיל אפור כפי שהיה. חיל האוויר לוקח חזרה את ההגמוניה. באסה. זה יבוא לידי ביטוי מכאן ולהלן. לא עוד ימים פתוחים, המחאה החברתית שהיתה בקיץ פוגעת בראש וראשונה בחיילי צהל. לא רכבות לא בסיס פתוח לא כלום.

יב. שוב אילת

בפורים יורדים שוב לאילת. אני מתה מפחד. באותו זמן מחסלים איזה מבוקש, האביב המצרי בעיצומו ואני חוששת מהמעבר בתעלה ומהאיום האיראני ומהכל. אני יודעת שנתניהו לא אוהב לצאת להרפתקאות ובכל זאת הטילים הדיבורים הבלתי פוסקים על איראן עושים את שלהם. לכולם ברור שנתניהו לא רוצה לתקוף את איראן אלא האמריקאים בניגוד למה שמפרסמים בתקשורת. ידוע ששתי ספינות של חיל הים חצו את התעלה ואני יודעת שבני נמצא באחת מהן. לא . לא קרה כלום. הוא נשאר באילת די הרבה זמן, במהלך השהות שם אנחנו שוב יורדים לקלאבוטל. הוא מקבל רגילה ומצטרף אלינו. אנחנו יושבים בחוף אלמוג וצופים בספינה מבצעת תרגילים. הבן מתקשר מהחוף. אני רואה אתכם, נה נה בננה.

יג. חופש נופש

קיץ אחרון בצהל. נופש , טיולים, סידרת חינוך, אימון בארץ זרה. תגלית. אבל עדיין לא טוב לו. לך תדע למה.

יד. הספנה

בסתיו הספינה יורדת להספנה. יענו שיפוצים. החיילים מקבלים מגורים על החוף. אם לא סיפרתי הספינה היא הבית שלהם. הם אוכלים שם ישנים שם והכל כמו קופסת שימורים. ההספנה בסופו של דבר היא הבאסה של השירות. אפילו אני התבאסתי. תחילה אומרים שהוא יצטרף לספינה אחרת מהדגם הגדול באילת. הוא כבר אמור לרדת ואז עוצרים אותו ולוקחים אותו לאימונים לאליפות צהל. אחרי כמה ימים פורץ עמוד ענן והאליפות מתבטלת. כל הספינות יוצאות למלחמה הוא נשאר בחוף. ממש באסה. אחרי כמה ימים מעלים אותו על ספינה אחרת. הוא כבר איש בכיר בספינה שלו וכל השירות הוא התאמן לקראת מבצע כזה, אבל כשמגיע המבצע הוא רק כוח עזר. החמצת המלחמה זו הבאסה של החיים.

טו. גימלים

הוא שובר לי את היד לא בכוונה וגם שובר לעצמו. עכשיו תארו לעצמכם איזה מכה חטפתי ולמה זה לא עובר עד עכשיו. הוא מקבל גימלים בבית. הוא בגבס אני בגבס ואולי זה המזל שלי שהוא בבית כי הוא עוזר לי המון.

טז. המסמר האחרון

השחרור מתקרב והספינה עדיין בהספנה. איפה הפלגת כבוד, דהיינו הפלגת פרידה. כלום גורנישט נאדה. הוא יוצא לחפשש והספינה חוזרת לפעילות. הפלגת כבוד כבר לא תהיה. ומסמר אחרון בזמן החפשש התקיימה אליפות צהל. שייטת 3 זכתה באליפות. הוא לא היה שם. 

יז. זהו זה

הבחור השתחרר. על כזאת הערכה הוא אפילו לא חלם. בעל רמה אישית גבוהה, בעל מוסר עבודה גבוה, עצמאי, מתפקד היטב בתנאי לחץ, מקצועי חברותי לוחם מצוין תמיד שואף גבוה. אני מתנפחת מגאווה. סוף סוף גם הוא.