הכל חדש ונוצץ

הסיפור ההוא קרה בשנת 2004 או לפני , אני כבר לא זוכרת. אני כבר לא זוכרת איפה זה היה בדירה שלה 4 מפלסים עם המרפסת או בבית החדש שלה שאמא קנתה לה. איך שלא יהיה התכנסנו אצלה אז כולנו. בבית הקודם שלה היתה מרפסת גדולה והיא בנתה שם סוכה והזמינה את כולנו לחגוג ובבית החדש שלה אין מרפסת אך יש מקום לפתוח שולחן גדול. אם זה קרה בבית עם המרפסת הרי שזה קרה לפני 2004 ואם זה קרה ב2004 אז זה כבר קרה בבית החדש שלה. מכל מקום לי זה חשוב מתי דברים קרו, כי בלבול בזמנים יכול לתת זוית מבט שונה בתכלית...

ובכן נתכנסנו אצלה לרגל שמחת תורה. הילדים שיחקו הנשים קשקשו, הכל סביר

לפתע אבא התחיל לצרוח עלי, אני לא יודעת למה ולא זוכרת

שבי - הוא אמר. אני אבא שלך

אני כבר ילדה גדולה ואתה לא אומר לי מה לעשות - עניתי.

אני אבא שלך ואת תעשי את מה שאני אומר לך

כן? קמתי והלכתי.

הלכתי הביתה. אני כבר לא זוכרת אם השארתי שם את הילדים או לקחתי אותם אתי

אני רק זוכרת שקמתי והלכתי ובתום האירוע הם באו אלי.

אני חושבת שאבא התנצל.

ואמא אמרה זה אבא שלך. את צריכה להקשיב לו...

אני באמת לא יודעת איך להתייחס לאיש הזה גם אחרי מותו. מצד אחד הוא התנהג אלי מאוד בגסות בשנים האחרונות. מצד שני הוא שמר עלי. כשהוא היה חי ובריא ומתפקד קיבלתי מההורים כל חודש 1000 שח. אמא היתה נותנת לי את הכסף ביד במזומן. כאשר הוא חלה העסק קצת התחיל לזייף, פעם כן פעם לא. פעם בצ׳ק כי אמא לא יכלה להגיע לבנק בלי שאבא יסיע אותה. אחרי מותו אמא לגמרי הפסיקה לתת לי כסף למעט התקופה הקצרה בה היא חילקה את השכר דירה שהיא מקבלת ל-3. שליש אני שליש היא שליש אחותי כשאחותי מקבלת את השליש שלה. כבר שנה אני לא מקבלת ממנה כלום ואילו אחותי מקבלת מזה שנתיים 3000 שח כל חודש. את כל שכר הדירה.... מעניין אם גם עכשיו היא מקבלת את הכסף הזה שהרי אמא בבית אבות, כבר לא גרה בדירה... 

אני רק יודעת שלמרות שאבא צרח עלי והתנהג נורא הוא גם שמר עלי קצת... אני ממש לא יודעת איך להתייחס אליו וגם לאחרים אני לא ככ יודעת

טוב למה לשבור את הראש

היום מתחיל המונדיאל

קצת מנוחה לנפש

שמאל ימין ימין ימין. ימין. תמיד הייתי ימין. בפוליטיקה. תמיד. לפעמים נדמה לי שאני הולכת ומקצינה ימינה אבל לא. תמיד הייתי ימין. הייתי לאחרונה במפגש עם מיכאל בן ארי בטכניון וזה הזכיר לי נשכחות. תחושת דז׳ה וו. כן הייתי כבר במקום הזה. שמעתי בדיוק את אותן מילים כבר מזמן. זה היה אחרי מלחמת יום כיפור. לפני המהפך. המערך היה עדיין בשלטון. המערך. השם הזה עדיין דבק במפלגת העבודה ואם אני לא טועה רבין היה אז ראש הממשלה. תנועות מחאה קמו אחרי מלחמת יום כיפור. בעיקר מוטי אשכנזי שקרא להחליף את השילטון המסואב ההוא שכשל במלחמה, השתתפתי בהפגנות מטעם הליכוד, בינתים התחילו תנועות מן הימין - גוש אמונים בקריאה ליישב את יהודה ושומרון מורשת אבותינו. סבסטיה, קדום. אני עליתי לקדום כמה פעמים. היינו עולים בלילה באוטובוס. אף אחד לא פחד. עצרנו באיזו גבעה וכמה פוליטיקאים נשאו נאומים. ביניהם משה שמיר מי שכתב את הוא הלך בשדות, זבולון המר ועוד , אני לא ככ זוכרת מי היה עוד וגם לא את השמות שלהם. דתיים וחילונים עלו להר ולכולם מטרה אחת. ליישב את יוש, את השטחים שכבשנו או שחררנו, מורשת אבותינו. פעם האוטובוס שלנו נתקע, טעה בדרך. נכנס לאיזה כפר. לא, לא עשו בנו לינץ׳ להיפך. יצא שם ערבי עם פנס ועזר לנו להחלץ. לא עלינו להר משנאת ערבים אלא מאהבת הארץ. 

קטע בלתי נשכח היה צעדת גוש אמונים. סחבתי לשם את אבא. הוא הסתייג. נראה שבתוכו התחבא איזה שמאלני קטן. הורי תמיד הצביעו מפאי ופעם הוא הצביע מפם. לא ידעתי מה ההבדל . כולן היו מפלגות עבודה. הרוח בבית היתה ציונית פלמחניקית. נראה שגם בפוליטיקה הוא הסתתר מאחורי הסינור של אמא. היא אמנם הצביעה מפאי אבל תמיד נשמעה כמו ימין קיצוני. פייטרית. מוכנה לצאת לקרב בכל עת ואצלה זה לא רק דמיון. היא השתתפה בקרבות במלחמת השחרור. גם אבא. וכך אני עם רוח הקרב הלכתי עם אבא לכבוש את הגדה. יצאנו בבוקר לא עבות עם מזג אוויר מוזר. השמש זרחה והיה חמים אך גם גשם ירד. מבול. וכך באמצע שדות השומרון מצאנו את עצמינו תחת גשם סוחף ללא מחסה או כיסוי. בהתחלה היו אלה טיפות, כולם ניסו להסתתר מתחת לעצים. לא היו מספיק עצים בשביל כולם. היו המון אנשים מלאי שמחת חיים ורוח חלוצית, הגשם התחזק, טיפות גדולות... לא היה טעם להסתתר. המשכנו ללכת כאשר אנחנו רטובים עד לשד עצמותינו. לא היה קר. זה אפילו הקל את ההליכה. הבוץ הגיע עד הברכיים ולמעלה מזה. מהמכנסיים והנעליים נפרדתי לשלום אחרי הצעדה הזאת.

את המסלול אני לא זוכרת. רק את האווירה של הביחד ואת החיוכים הגדולים של כולם. כולם רטובים כולם צוחקים כולם טובעים בבוץ ומברכים על הגשם. חזרנו הביתה בחיוך גדול. כיף כזה עוד לא היה לנו. שנים רבות דובר בצעדה הזאת. דבר כזה אי אפשר לשכוח. כן, הייתי פעילה פוליטית מן הימין, וכאשר בגין עלה לשלטון כבר לא היה צורך בפעילות הזאת. הוא נתן לגיטימציה להתיישבות. אלקנה, אריאל היו הישובים הראשונים הלגיטימיים מעבר לקו הירוק....

ועכשיו כנראה שוב צריך לעלות בהר.... אני שוב נקראת לדגל. רק שאני כבר לא ככ צעירה כמו אז אפילו אבא היה יותר צעיר ממה שאני היום... אני בת 20 ומשהו אבא אפילו לא בן 50. סטודנטית באוניברסיטת תלאביב שהיתה ימנית פעם.... באגודת הסטודנטים ישבו יותר ימנים ממני... איך נפלנו. צריך לקום. ניצחנו אז, גם עכשיו ננצח. אהבת הארץ תנצח. האהבה מנצחת....

היום יומולדת לאיש ההוא ושוב אני תוהה איך אני זוכרת דברים כאלה. וכי למה לא?

הייתי אז בצבא. מוצבת במרכזיה של הגדודים. לא fancy. 

הוא התקשר כדי לחמוד לצון. יום שישי בערב, נשארים שבת, למה לא לרדת קצת על המרכזנית המעפנה והאנאלפביתית.

הוא התחיל לדבר שטויות, חבר שלו על הקו השני וכך הם מתחילים להפציץ אותי תחילה בעברית אחכ באנגלית. למרבה הפלא המרכזנית המעפנה האנאלפבתית עונה להם באנגלית. לא יכול להיות דבר כזה. הוא היה השלם של הגדוד, החבר שלו היה השלם של הגדוד השני, הם מחליטים לבוא ולראות מי זאת המרכזנית שמדברת אנגלית, אני מאידך גם תוהה מי הם החיילים האינטליגנטים האלה כי לא רק המרכזניות הן אנאלפבתיות. הם באו, זוג עלמי חמד אחד יותר חמוד מהשני לא יודעת מי לבחור. גם הם מופתעים לראות מרכזנית בלונדינית עם בגרות.

אחד מהם ממשיך לגלות בי עניין. מתחיל לדבר אתי על הנושא האהוב עליו. מוזיקה. מסתבר שיש לנו טעם דומה במוזיקה. שנינו אוהבים פופ משובח עם נטיה לקלאסי. לילות משי לבן. זה מה שהוא אוהב. והוא גם אוהב מערכות סטריאו משובחות כדי שהמוזיקה תשמע טוב. הוריו קנו לא מכבר. לפי השיחות עימו הוא נשמע לי עשיר מופלג . גם עשיר וגם חתיך, וואו ובנוסף הוא גם לומד כלכלה וסטטיסטיקה ואנגלית באוניברסיטה. וואו בדיוק תפור עלי גמני לומדת אותה תקופה מתימטיקה ופיזיקה וזאת כדי לעשות הסבה מהבגרות ההומאנית שלי לבגרות ריאלית. וואו, ממש תפור עלי הבחור.

אנחנו נפגשים שוב במקרה במועדון של הוועד למען החייל. יש שם טלוויזיה ומשדרים שם משחק כדורסל בין מכבי תלאביב לאיזו קבוצה איטלקית או מובילג׳ירג׳י וארזה או מילנו. אני חושבת מילאנו. המועדון ממש מפוצץ. בואי שבי לידי הוא אומר ומפנה לי מקום. את המשחק אני רואה כשהוא לצידי. חשמל באוויר, מכבי מנצחת בגדול. אין יום יותר טוב מזה להתחלות, הוא מלווה אותי לחדר שלי שנמצא בשטח הגדוד השני שהוא בעצם בסיס כמעט נטוש. אני מוצאת שיש לו חושומור מפותח נוסח כוורת. אז עוד לא היתה כוורת אבל כאשר היא הוקמה היא מיד מזוהה לי איתו.

שוב אנחנו נשארים שבת (היום קוראים לזה סוגרים שבת) הוא מזמין אותי למועדון מקומי. שוב מחזיר אותי לחדר, הפעם חדר אחר בגדוד השני שאני כל הזמן לוטשת עיניים לעברו. הוא מנסה להתקרב. בינתיים הוא יושב ופותר תשבצים. כמו אבא שלי , אני מהרהרת, הוא חכם ואינטליגנטי ואוהב מוזיקה כמו אבא שלי. אבל בניגוד לאבא שלי הוא שולח את הפתרונות וכל פעם זוכה. אז למה אני לא נותנת לו להתקרב? אני דפוקה או משהו? טוב בפעם הבאה שינסה אני אתן לו. ונתתי . והשאר היסטוריה.

ובהופעה פומבית מרשימה ביותר

פה קבור הכלב

הייתי אולי ב-5 הופעות של כוורת.

הפעם לא הייתי ואני קצת מצטערת.

גם הקטע המרשים הזה, שהתחלף בינתיים בקטע השקט, מזוהה איתו