הכל חדש ונוצץ

כן כן החגים עברו, העומס חלף או שלא זה הזמן לשאול אז מה עכשיו.

עכשיו?

זה הזמן לכמה חשבונות נפש

וכך הגעתי לשנת 2003 האיומה

ואני נזכרת שבכלל לא באתי לכאן לריב. באתי לכאן לשקם את סוסון אחרי התאונה. המצב שלו די על הפנים וגם איתו אני שואלת מה עכשיו או איך הגענו לזה. ואני שוב חוזרת אחורה לשנים הראשונות שלנו כאן. השנים הראשונות שנראו מבטיחות עד שמשהו השתבש.

הפעם אתמקד בסוסון.

כשהגעתי ארצה היינו בהתחלה בבית הורי, אחכ באנו לגור פה.

סוסון למד בבצפר ליד בית הורי. אבא כל בוקר היה בא ומסיע אותו לבית הספר. אבא גם הסיע אותו לאיזה טיפול וגם לבריכה של הטכניון לשיעורי שחיה.

שנתיים הוא למד באותו בצפר. השנה הראשונה היתה בסדר השנה השניה לא ככ

בסוף השנה קראה לי המנהלת וביקשה לסלק אותו משם. היא אמרה שהוא אלים, הוא בכלל לא גר שם ולא שייך לשם והיא לא מעוניינת שימשיך ללמוד שם.

לא התנגדתי. גם לי היה קשה שהוא לומד ליד בית הורי, חשבתי שבצפר ליד הבית זה פתרון טוב, אם כי זו כיתה ו', כתה ו' כבר מגובשת וזה ממש לא טוב להיות ילד חדש בכיתה.

כיתה ו' הוא למד כאן ליד הבית. וזה היה סיוט. סיוט מתמשך.

כבר בהתחלה ראתה המורה שהוא סובל מאטופיק דרמטיטיס וזה מאוד דוחה.

היא גם לא ידעה מה זאת המחלה הזאת וביקשה שאביא אישור שהיא לא מדבקת.

אחכ גם ביקשה ממני לבוא ולהרצות על המחלה הזאת. בסוף היא ויתרה לי.

לא היה לו שם שום חבר. כולם צחקו עליו כמדומני. כן, גם להיות חדש גם להיות חולה אטופיק דרמטיטיס וגם אחרי תאונה זה יותר מידי בשבילו....

אחכ הוא הלך לחטיבת הביניים ולתיכון.

ועד היום אני חושבת אולי הייתי צריכה להתעקש עם המנהלת של הבצפר הקודם. אולי זה דפק לו את החיים עד היום ואת כל תוכניות השיקום שלי. מי יודע. היו לי הרבה צמתים בחיים בתקופה ההיא. בטוח שעשיתי בחירות לא נכונות. אבל מי יודע מה נכון ומה לא לפני שבוחרים....

הנושא החם של היום מדבר על צמתים בחיים וזו לא הפעם הראשונה. נראה שרבים מאיתנו אוהבים לשאול מה היה קורה אילו. עיון בבלוג שלי או ברשימות בצד מראה שאני עמדתי בפני הרבה צמתים. עשיתי את הבחירות שלי. אני לא יודעת אם הן טובות או רעות ואני מתקשה לדמיין או לעשות תסריט מה היה קורה אילו הייתי בוחרת בדרך השניה. לרוב אני גם לא מתחרטת. What's done is done.

אתמול הייתי אצל דר ד׳. דר ד׳ הוא הרופא שפניתי אליו כאשר חל עיכוב בניתוח האצבע ולמעשה רציתי שינתח אותי בפרטי. למרבה הפלא הוא אמר שאני בכלל לא צריכה לעבור ניתוח. וכך נכנסתי לצומת בלי GPS. לגמרי לא עלה בדעתי שאני לא צריכה לעבור ניתוח. הייתי כבר בפנים, היה ברור לי שאני עוברת ניתוח. בכלל באתי אליו כשאני בצום בהמתנה לניתוח , רשמית אני מאושפזת אך בגלל שביתת האחיות למעשה אני בבית, ופתאום הוא אומר שלא צריך ניתוח. אילו היו נותנים לי עוד יום יתכן והייתי עושה כדבריו אך באותו ערב קראו לי לניתוח והשאר היסטוריה כואבת. הוא עוד דיבר בשבחה של הרופאה שניתחה אותי ולכן עוד הלכתי בלב שקט.... חלפו 7 חודשים מהניתוח והתוצאות לא נותנות לי מנוח. למה לכל הרוחות לא שמעתי לו.

די חששתי ללכת אליו. מבינים רופא, לא שמעתי לו ובכלל אני מכירה אותו הרבה שנים כרקדן בלקנים ולא כרופא כף יד...  הוא היה חביב ותרבותי , הסתכל ברנטגן שנמצאים במערכת. התעכב על כל צילום ובמיוחד על אותו צילום שבוצע אצלו רגע לפני הניתוח. הוא הראה לי את האצבע לפני הניתוח ואמר: אני מחזיק בדעה שלא היית צריכה לעבור ניתוח. לא היה צורך ובגיל שלך לדחוף סיכות לאצבע זה לא טוב. גם אצל צעירים זה לא מתרפא. הוא הסביר מנקודה לנקודה למה לא הייתי צריכה לעבור ניתוח ולא הבין למה הרופאים התנפלו ככה עלי ודווקא הרופאה שניתחה היא בחורה רצינית ולא עושה ניתוחים רק בשביל הרייטינג. בהתחלה שמחתי, שכן אני כל הזמן אומרת שזה היה ניתוח מיותר ואני בכלל לא מבינה את השיטה הפולשנית הזאת רק שלא ככ מסכימים איתי. אחכ חשבתי על הסבל המיותר והשנה הזאת שהלכה לי לאיבוד. מי יודע מה היה קורה אילו הייתי אומרת אני לא באה לניתוח. אולי כבר מזמן הייתי שוכחת מהשבר הזה. אולי הייתי קונה את הדירה שרציתי, אולי הייתי עושה את המסלול המלא של צליחת הכנרת, אולי אולי ואולי. רק שאין אולי. היום יש לי יד עם 2 אצבעות קשות שאני לא יכולה לקפל ולא ליישר, אני הולכת עם כפפת לחץ, אני הולכת לטיפולים פיזיותרפיים וריפוי בעיסוק, הטיפולים די מכאיבים, ובכלל כל הזמן היד כואבת. פעם יותר פעם פחות. הוא אומר שזה יהיה בסדר אבל צריך הרבה זמן. ולהמשיך עם הטיפולים גם אם רוצים להפסיק. לפחות הטיפולים בסדר. העצמות כבר בסדר, הרקמות מסביב חולות.... ואני חושבת אילו לא היו דוחפים לי סיכות הרקמות היו כבר מזמן בריאות ועכשיו רק צריך לתקן את הנזקים ולעבוד קשה. הוא הסתכל על הכפפה ואמר זה טוב, בטח היתה נפיחות. כן היתה נפיחות נוראה אחרי הניתוח. גם זה לא היה צריך להיות. טוב, לפחות מישהו מטפל בי. לפחות פגשתי כמה אנשים שאני די נהנית לפגוש. גם זה משהו. לא עם כל אחד אפשר לצחוק. ברור שהשבר הזה לקח אותי למקום אחר.

ומה אומרים באינטרנט?

1.

היום הוא תאריך של צומת 17.7. לפני 21 שנה חזרנו מאמריקה ואני תוהה מה היה קורה אילו היינו נשארים. אני יכולה לייפות את הסיפור. כן? היינו נשארים באמריקה, ממשיכים לטייל, אולי הייתי מגיעה למונומנט וואלי , להר רשמור, לניו אורלינס. לא הייתי שם אך דומה שאילו האתרים הגדולים היחידים שלא הייתי בהם ואני יכולה עוד להיות. אבל איך סוסון היה? לאיזו מסגרת הוא היה הולך? האם סוף סוף היו מטפלים בו? או היו ממשיכים להתעלל בו, והחייזר, הוא היה בכלל יודע עברית? כל החיים שלו היו שונים בתכלית. והבעל? האם היה חוזר הביתה בסופו של דבר אחרי שנרגע? ודאי שהוא לא היה כמו היום ובטח לא היה עם האישה הזאת. קשה לדמיין. זה מה יש.

זה למעשה התאריך הכי חשוב 

זה היום בו התחלתי עידן חדש

עזבתי את אמריקה

חזרתי ארצה עם 2 הילדים.

כולי מלאת תקוות.

כולי תקווה שהסיוט האמריקאי הסתיים

וכאן בארץ יהיה הרבה יותר טוב

לפחות בכל הנוגע לסוסון.

זוהי למעשה החזרה השניה שלי ארצה ובניגוד לראשונה שהיתה באוירת נכאים הפעם באמת הרגשתי טוב עם עצמי.

השארתי מאחורי את אמריקה

השארתי מאחורי הרבה דברים

השארתי את הבעל

השארתי את הדירה שגרתי בה על תכולתה כולל זוג תוכים ודג שסוסון הגריל באיזה יריד.

השארתי את האוטו

כשלמעשה אני לא חוזרת ארצה, אני רק בודקת איך כאן

האם סוסון ישולב במערכת החינוך הרגילה?

זה מה שהיה חשוב לי. הכי חשוב לי.

סוסון נפרד מאביו ומכמה חברים

בתמונות הוא לא נראה מבסוט כלל

חייזרון היה בדיוק בן 7 חודשים

רק 7 חודשים הוא חי באמריקה

בטיסה הוא כל הזמן ישן

ורק בקונקשן הוא התעורר

הוא כל הזמן חייך.

היום אני שואלת

האם זה היה מעשה נכון לחזור לכאן?

האם היה נכון להפריד את סוסון מאביו בתקופה ככ קריטית?

האם היה נכון לגדל את חייזרון בארץ במקום באמריקה?

אז האמנתי שזה צעד נכון.