הכל חדש ונוצץ

אתמול הלכתי לבקר את אמא בבית אבות. כך אמרו לי לעשות וכך עשיתי, לפחות לפני הדיון ביחידת הסיוע. חששתי מאוד. ביום שישי הוציאו לי את התפרים והרופאים לא ממליצים לי להתקרב למישהו עם קלבסיאלה עמידה. השאלה כאן למי לשמוע לעורכת דין שאומרת לבקר כמה שיותר או לרופא שאומר לא לבקר. אז עשיתי מעשה ביניים. באתי עם כפפות ועם סוסון. אמא נמצאת שם בבידוד וזה אומר שהמצב מסוכן. לא נכנסתי לחדר. רק צעקתי מבחוץ שאני פה, עברתי ניתוח ואני לא יכולה להכנס, ולסוסון יש פצעים מאטופיק דרמטיטיס שלו אז גם הוא לא יכול להכנס. רק הצצתי וברחתי. מסכנה אמא, ככה לחיות... אשה ככ חברותית שאפילו אי אפשר כבר לבקר אותה.... גם אם היא היתה ככ רעה אלי כל השנים בכל זאת כואב לראות אותה ככה...

אחכ הלכנו לכוכב הקופים. נתקלנו בכמה תושבים מהדרום שסיפרו על האזעקות. כמה שמחתי לראות אותם פה הרחק מהאזעקות והפחד..... אבל אני כל הזמן הייתי לחוצה. למה הלכתי? הרופאים אמרו לי לא ללכת. אני סתם מסכנת את עצמי. נכון שהוציאו את התפרים והפצע סגור אבל מי יודע. למה לי לסכן את עצמי....

בערב הלכתי להפגנה של הימין. כך קוראים לזה . ימין? כל הארץ ימין. כל הארץ דגלים דגלים. הכחול לבן נראה בשטח יותר מאשר ביום העצמאות. ואיפה הם השמאלנים האלה שבאנו להראות להם מי הבוס כאן? המשטרה חוסמת כל אפשרות להגיע אליהם יותר שוטרים מאשר מפגינים שוטריםעם נשק רכובים על סוסים. בתחבולות עברנו אותם. אני אמרתי שאני רוצה לשים באוטו שישיה של מים וללכת הביתה אז נתנו לי לעבור. ואז בדרך הביתה מצאתי אותם את הערבים האלה והשמאלנים האלה מניפים דגל פלסטין ואיתם כרזות אדומות בערבית וקצת בעברית: יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. נו, את זה ראיתי גם במחאה החברתית. והם היו קומץ קטן של ערבים שהובאו באוטובוסים לעומתם נחשול גואה של הציונות במיטבה, משני עברי הכביש כאשר האדום תופס לו פינה קטנה והכחול לבן חוסם את כל הרחוב. שוטרים חוצצים בין 2 המחנות. וקצת אמירות אלימות שהבריחו אותי הביתה הפעם באמת. לא בא לי לחטוף אבן או בקבוק בראש וגם לא בא לי שהשוטרים ידחפו את כולנו אחורה ונהיה ערימה של כחול לבן

האחות שלי היתה בקהל. נעמדה קרוב אלי. מחר נפגש אמרתי לעצמי או שלא. אני כולי מוכנה לדיון הזה. היא תבוא? לא תבוא? מה נגיד אם היא תבוא? כבר עשיתי שיעורי בית... אה לא יצא מזה כלום אני אומרת לעצמי. משום דבר לא יוצא כלום.... ולמה היא בכלל עומדת בצד שלי? איזה מצלמה משוכללת יש לה, והיא נראית טוב ימח שמה ויש איתה איזה בחור די נחמד ימח שמה. אני שונאת אותה יותר מאשר את חנין זועבי. למה היא בכלל בצד שלי? ומה יהיה מחר? כלומר היום...

אני מחפשת בפייסבוק תמונות מההפגנה, לא רואים. בחדשות לא שומעים. מה זה הפגנה ככ גדולה ולא מדברים עליה בכלל? אוקיי הבנו, את המחאה החברתית סיקרו כי היא התאימה לאג׳נדה של התקשורת אבל הפגנה ככ גדולה של הימין מול קומץ השמאל. בידיעות הבוקר כתוב הפגנת התנגדות. שקרנים עלובים תגידו את האמת זו היתה הפגנת תמיכה. כל הארץ ימין רק התקשורת שמאל. אם שאלתי לאן נעלמו כל בוחרי הימין קבלתי את התשובה: הם כאן כל הזמן רק התקשורת מפמפמת לנו כל הזמן שמאל שמאל שמאל. מנותקת לחלוטין מהעם. נראה שהגיע הזמן לעשות משהו נגד התקשורת השקרנית הזאת. לשלוח את כולם הביתה. התקשורת היא אויב העם.....

נו ומה עם הדיון? שכחתי ממנו? אני מתכננת לעצמי כבר מה להגיד, מה ללבוש, אולי להחזיר את הכאפה שלא יראו את התפרים, לחפוף ראש, להוריד שערות ואז הודעה... הדיון לא יתקיים היום. אבא של העובדת הסוציאלית נפטר. נו טוב אותה עובדת סוציאלית מ2006 רק הפעם היא זו שלא באה. לא אחותי... בגלל המלחמה של אז... כמו שאמרתי לא יצא מזה כלום... כי ככה זה אצלי... אז מתי כבר אוכל לפתוח את הבלוג הזה. נמאס לי שזה ככה...

טוב הוא יהיה בתאריך אחר ואני ממש לא בונה עליו

ומהפייסבוק שלה, מישהו מהטיול: היי, איך היה לחזור למציאות? היה בסדר בעסק?

היא: עוד לא חזרתי.... אני בהתאוששות.... הכל נפל עלי ביחד ולא זיהיתי מי נגד מי.... העסק גם כן בהתאוששות... א...ב.....ללל.... היה שווה הכל....

8 שנים היום מאז נכנסתי לישרא

8 שנים, בדיוק אותו יום אריק שרון עבר אירוע מוחי.

אני זוכרת שעוד באותו בוקר דיברו על צינתור. כל התקשורת היתה צינתור צינתור צינתור צינתור צינתור. עד שזה יצא לע מכל החורים. מה זה צינתור, איך עושים צינתור, כן כמו שהתקשורת יודעת. ואללה השתגעתי. אבל לא היה צינתור. בערבו של יום לקה אריק שרון באירוע מוחי וכל התקשורת המירה את הצינתור באירוע מוחי. אירוע מוחי אירוע מוחי אירוע מוחי. כך כמה ימים. ישראבלוג היה בשבילי מקום לא מוכר, עדין לא הכרתי את כולו לא את האפשרויות, לא את העיצוב אבל נתקלתי אז בנושא החם. הכל היה מלא אריק שרון אריק תחזור אריק תחזור מתגעגעים. אני לא כתבתי מילה על אריק שרון למרות שלרוב אני מרגישה מחוייבת לאקטואליה. איך זה שאריק שרון עבר אירוע מוחי ואני מתעסקת עם המשפחה שלי. פויה. לא יפה. כן יפה. חשבתי כמה האנשים פה מטורפים אם הם באמת חושבים שאריק שרון יצא בשלום אחרי אירוע שכזה.

אז 8 שנים אני כאן, מסתכלת אחורה על עצמי בעיניים של היום. כן, הייתי מוטרפת מכעס כשהגעתי לכאן, הייתי בלב הסכסוך המשפחתי הזה, אחרי 4 פרשיות עיקריות, פרשת העבודה והפיטורים, פרשת הבת שנולדה לה והעזרה שהופסקה לי בעקבותיה, 2 מכות בפעולה אחת כאשר היום כבר ידוע לי שאחותי ביקשה שלא יעזרו לי וקיבלה, פרשת הדירה והגירושין שלה, פרשת 2003 ואחרי זה פרשיות המאהב. שאלתי את עצמי מה היא רוצה ממני, במשך השנים קיבלתי תשובה. היא כועסת שעזרו לי ולה לא. שקנו לי דירה ולה לא, שעשו לי חתונה ולה לא. ובעצם אחרי שחזרתי מארהב בעקבות התאונה גם עזרו לי והיא מאוד לא אהבה את זה. וכך היא החליטה להוציא עלי חוזה, להסיט עת כל המשפחה אחריה והיא הצליחה, כולם נהרו אחריה ושכחו אותי, כולם נתנו לה הכל ולי כלום... הטענות שלה לא היו צודקות אך היא הצליחה לשכנע את ההורים. וכן, אני באה לארץ אחרי תאונה כזאת של הבן ונתקלת באחות כזאת שפעם היתה חברה שלי. זה לא נכון שלא עזרו לה. גם לה קנו דירה, אבל היא נאבקה על זה. לעומת זאת הם עזרו לה לנסוע לחול, פעם לטיול עם החבר שלה ופעם לרדת מהארץ עם החבר שלה. אני הייתי אז מתה לנסוע לחול לראות עולם אבל אמרו לי קנינו לך דירה מה את רוצה יותר. רוצה חול. לא רוצה דירה. לא ביקשתי דירה. כשהיא ראתה עולם אני ישבתי בחדר העלוב הזה במעונות ברחובות וקנאתי. ככ קנאתי, היא כבר הספיקה להיות בסנטוריני, איטליה, גרמניה אוסטריה ארהב כשאני עוד לא זכיתי לעלות על מטוס. אבל זהו שלה נצרב בזכרון שהיא מקופחת...

כן, הגעתי לישרא בלב הסכסוך אחרי 4 פרשיות. מכל פרשיה היה אפשר לצאת כדי לסיים אותו אבל ברור לי שהיא לא רצתה לסיים ואז אחרי שפיטרה אותי, אחרי שילדה בת בתאריך התאונה של בני, אחרי שההורים הפסיקו לעזור לי ושרצו אצלה בבית, אחרי שקנו לה דירה וניסו להסתיר ולהכחיש, אחרי שהיא התגרשה ועשתה כל מיני קומבינות עם המאהב היא החליטה להטפל לבן שלי ולהרוס לו את היומולדת. עד אז לא ממש הגבתי לכל מה שהיא עשתה, או שכן, אבל עכשיו נשבר לי לגמרי ופתחתי בלוג. זה היה בשבילי כמו להכניס לה סטירה מצלצלת. נהניתי כך לספר להשמיץ לקבל תמיכה לקבל חיבוק , אמנם לא רק חיבוקים, גם נאצות, אבל חיבוקים זה יותר חשוב, ואז היא גילתה את הבלוג סגרה אותו וכך הבלוג היה הפרשיה החמישית שארכה בערך שנתיים. זו היתה עלית מדרגה מקודמותיה, היו צווים היתה משטרה היה גישור היה משפט היתה באמצע מלחמה שבה ההורים מילטו אותה למרכז ואותי הפקירו לקטיושות , תחושה שהם רוצים להפטר ממני ואחרי שזה נרגע היו נסיונות של אמא להחזיר אותנו להיות שוב חברות בצורה מטופשת ביותר. בסוף אמא האשימה אותי שאני לא רוצה להיות חברה שלה ואף הענישה אותי בכך שהדירה את רגלי מחגיגות ה-80 של אבא... כשאחותי היתה בת 50 נסיתי לשים סוף לסכסוך אבל זה לא הצליח. וכך עד היום זה רק הולך ומחמיר. אבא כבר מת, אני לא מדברת עם שתי הגורגונות והיא עומדת להגשים את משאלתה להשתלט על כל הרכוש. יש לי תסריט אולי אמיתי ואולי הזוי שהיא מנסה להפטר מההורים כדי לזכות בירושה. אני בשלב זה החלטתי לנתק את עצמי מכל החרא הזה עד כמה שאפשר...

...ושוב היום 8 שנים אחרי אריק שרון שוב עולה לכותרות. התקשורת שוב אריק אריק אריק אריק. אם הוא ימות התקשורת תשתגע עוד יותר ואני שונאת אותה. את התקשורת. זה הגוף השנוא עלי ביותר במדינה.. תקשורת שמאלנית מוטה ומברברת בלי סוף. איכסססס

אזהרה: הפוסט הזה עומד להיות ארוך מהרגיל או שלא

א. חגים

קשה לי בחגים. גם אם לא חושבים עליהם הסכסוכים צפים ועולים. מה עושים בחג השנה? איך נעבור את החג בשלום? הכוונה כמובן לראש השנה או ערב ראש השנה. עם מי נהיה? אני זוכרת את ראש השנה עם המשפחה, בבית הישן על המרפסת, שכל אחד תופס את מקומו, אוכלים רימונים ותפוח בדבש, שותים לחיי השנה החדשה ואוכלים געפילע פיש, אחכ הילדים משחקים למטה. כל זה מזמן לא היה. פעם האחרונה שזה היה היתה שנת 2005. בשנים האחרות אני קלקלתי את החגיגה או קלקלו לי אבל תמיד היינו בבית מלון ותמיד הזמנתי ברגע האחרון.

2006 היינו בחוף גיא וזה אחרי שגיליתי שהמשפחה מילטה את אחותי למרכז בעת מלחמת לבנון ואילו לי טרחו לומר שלא כדאי לי לברוח. בסוף ברחתי אך כשגיליתי שהם דאגו לאחותי ניתקתי איתם את הקשר. רק שברוב רפיסותי ברכתי אותם לשנה החדשה. אני גם כן,

2007 היינו בחוף התמרים כשברקע מהדהדים אירועי יומולדת 80 של אבא

2008 השלמתי עם אחותי והחלטתי לחגוג ביחד אך לקראת החג היא עשתה תפנית והלכה לחגוג עם ההורים אצל האקס שלה כשמאחורי גבי קורים כל מיני דברים שתחילה אני חשה באוויר ומאחור יותר אני מגלה מה באמת קורה. חגגנו במלון נוף או הר הכרמל. האקס שלי בא ולקח את סוסון כך שנותרנו שניים

2009 אבא כבר חולה. אמא אומרת שלא חוגגים. כא יחגוג לבד. אני שוב בבית מלון, אמאבא לא יודעת, אין לי מושג, אחותי אצל האמא של החברה של הבן שלה. בחג עצמו אני עושה שוב שולם כולם שמחים אבל זה לא הולך לשומקום

2010 סוף סוף בבית ההורים בלי אבא ובלי מרפסת. אבא בבית חולים עם זיהום בדרכי השתן, המרפסת נסגרה בשביל העובדת הזרה, גם החייל לא מגיע. כן, הוא כבר בצבא ואני הולכת לשער הבסיס לברר עליו. הוא בהפלגה. גם כאן יש רעשי רקע. אחותי בדיוק חזרה מחול עם המאהב המיתולוגי שהיא מקפידה להסתיר. כל הזמן מסתירים

2011 אבא כבר בבית אבות. אמא תכננה להזמין אליה הביתה אך התוכנית משתבשת. אני קצת תוהה למה אמא הזמינה אותנו כאשר מתכננים להעביר את אבא לבית אבות. אני מניחה שזו תוכנית של אחותי לשבש לי את ראש השנה. כן עד עכשיו אני החרמתי אותה עכשיו היא מסלקת אותי. אנחנו חוזרים למלון הר הכרמל.

2012 גם השנה רגע לפני אמא עוזבת את הבית. גם תוכנית של אחותי לסלק אותי מהחגיגות ומהמשפחה בכלל. ככה זה אני בהתחלה מחרימה אותם בסוף הם מסלקים אותי. אין כבר אבא, אין כבר משפחה. אמא גרה אצל אחותי, הן חוגגות ביחד. אנחנו חוגגים בנחשולים

2013 ??? לא יודעת עדיין איפה נחגוג חשבתי אולי שלושתינו בבית אבל צריך להכין אוכל וזה קצת מדכא. לפחות השנה אין הפתעות בליגה או תפנית של הרגע האחרון

ותודה לישרא שאיפשר לי לעשות את הסקירה הזאת. לוללא הפוסטים לא הייתי זוכרת. ישרא זה לא רק תגובות. אז כל שנה זה ככה. מה היום מיומיים? ובכל זאת זה מלחיץ אותי. מרגישה שבסופו של דבר תקעתי גול עצמי. אני עושה חרמות על אנשים חברותיים שלא איכפת להם ממני בשיט. מי בסופו של דבר נשאר לבד? אני. לאמא יש את החברות שלה, לאחותי יש את החברים שלה ויש לגורגונות זו את זו. לי יש רק את הבנים שלי. זה לא מספיק???

ב. החייזר

החייזר כבר חצי שנה בבית. ולמעשה נראה לי שצריך לעשות כאן ריסטארט. אני לא מכירה אותו. אחרי 3 שנים בצבא קיבלתי מישהו שקשה לאכול. הוא עובד ולומד והכל סבבה כאילו אבל הכל כזה חסר קרקעית. הוא בא עם 1000 תוכניות וכל הזמן משנה אותן. בהתחלה רצה לגור בדירה של הדודה בגרמניה אך החליט שבלי זה ובלי זה הוא לא יכנס לשם. כך שלא השכרתי אותה. הוא עדיין מתכנן לעבור לשם אם ואם ואם אך בפועל הוא בבית, אני לא מקבלת שכר דירה, אני צריכה גם לשלם תשלומים על הדירה וכמובן צריכה לשאת בהוצאות שלו עקב המגורים בבית. הוא אמנם עובד אך לא מביא גרוש הביתה. הכסף הזה מיועד למימוש תוכניותיו הגראנדיוזיות. בתאכלס הוא רוצה ללמוד בארהב וזה המון המון כסף. אני הודעתי לו שכלכלית לא אתמוך בו. אם הוא רוצה ללמוד הוא יכול בארץ ויש לו מספיק מענקים ואני מוכנה לתמוך. סוסון מאוד כועס עליו שהוא לא תורם כסף לבית אלא עובד רק בשביל עצמו. הוא חי בזיגזג. הוא מתחיל דברים ומפסיק דברים ועובר לדברים אחרים. אני לא יכולה לתפקד בסביבה כזאת רועשת. הוא רצה להיות איש צוות בידור של קלאבוטל ולעבור לאילת, הוא הלך לקורס קפוארה וקורס ברמנים, הוא אמנם עובד אך כל הזמן מתכנן לעבוד במקום אחר. כמו בצבא שהוא כל הזמן רצה לעבור. הוא רצה לעבוד על הMSC ולאחרונה הוא החליט שהוא נוסע לאוסטרליה לעשות עגלות. נראה שהוא רציני בעניין אוסטרליה ולי לא ככ טוב עם זה. תעזוב את הבית בבקשה אך למה ככ רחוק? ובכלל אני לא נעולה על עצמי בעניין לעזוב את הבית. כמו כל אמא אני רוצה שהילדים יפרחו מהקן. אבל מצד שני אני רוצה שהילדים ישארו בקן... ככה אני בקושי רואה אותו, רוב הזמן הוא בחוץ עובד לומד הולך לחברים. הוא לא מביא חברים הביתה כבר שנים. אני בכלל לא מכירה אותם. אם הוא בבית הוא אוכל או ישן או מסתובב כמו רוח רפאים. אני לא מדברת איתו. אנחנו לא ברוגז או משהו אך כאשר אני מדברת איתו הוא לא מקשיב, הוא מפהק, הוא צמוד לאוזניות ולסמארטפון ומנהל שיחות דרך ווטסאפ. אם אני רוצה להגיד לו משהו הוא אומר שאני מפריעה לו. בימים האחרונים בכלל עלינו על טורים. רק כשצועקים עליו הוא מדבר ועונה וצועק בחזרה. אתמול הוא דפק את האוטו של אמא שלי. נכנס במישהו מאחורה ברמזור. אני מקווה שהאוטו לא הולך לטוטל לוס. מזל שהוא לא נפגע אבל זה הולך להיות סיפור. כמו במלחמה אנחנו יודעים איך זה מתחיל אנחנו לא יודעים איך זה יגמר. אין לי כוח לזה.

אכן טוטל לוס.

ג. סיכום שנתי

היה קשה. אני לא יודעת אם יותר קשה מבשנים קודמות. זה התחיל עם הקומבינה של הגורגונות המשיך בנסיון שלי לקנות דירה טובה שלא יצא אל הפועל והסתיים באצבע שבורה שהסתבכה. סתם שבר פשוט או לפחות נראה פשוט עברתי 2 ניתוחים, 50+ טיפולים ולמעשה ממרץ לא חל שום שינוי. אולי אפילו לרעה. הכאבים לא פוסקים, זה משבש לי את החיים, יש דברים שאני לא יכולה לעשות או מתקשה בהם. היו לי כל מיני תוכניות שהשתבשו בגלל זה, לא נסעתי השנה לחול, כולם נסעו חוץ ממני, לאחרונה הודיעה לי הפיזיותרפיסטית שיש בסל הבריאות רק עוד 4 טיפולים, ולא חשוב מה מצב היד, בריפוי בעיסוק יש עוד 6 והיא עצמה כבר התייאשה, אין התקדמות ואין טעם להמשיך. דר ד' אמר שאני צריכה לעבור ניתוח נוסף, רק כך יש סיכוי שמשהו יזוז. יתכן ולא אקח את הטיפולים שנותרו לי שהרי הם כבר לא ישנו שום דבר. כן, אני נכה. השנה הפכתי להיות נכה ואני לא יודעת מה יהיה. אם אעבור ניתוח אולי זה ישפר את המצב, אולי להיפך. עם המזל שלנו בניתוחים ובכלל אולי כדאי לוותר עליו ולהשאיר את זה ככה. בכל מקרה אם אעשה ניתוח אצטרך להתחיל הכל מההתחלה, כולל תפקוד היד וטיפולים. ואני כבר סיימתי את מכסת הטיפולים. אני לא יודעת איך זה עובד בסל הבריאות.

בכל זאת היו כמה נקודות אור. היד הזאת לא ממש תקעה אותי בבית. המשכתי את הפעילות במקהלה, עבדתי קצת, גם הטיפולים האלה זה סוג של תעסוקה, בעיקר אם המטפלים נחמדים, ובכלל רוב השנה הסתובבה סביב היד, עשיתי מינוי לבריכה בטכניון בשביל הידרותרפיה. כן, ג'אקוזי ושחיה זה טוב, התחלתי לקחת שיעורי פסנתר, אולי שנה הבאה אקח גיטרה, זה טיפול טוב ליד שמאל. שרק יהיה לי כסף בשביל זה. אני מקווה שבשנה הבאה זה יסתדר. לפחות זה.

שנה טובה