הכל חדש ונוצץ

ערב יום הזיכרון 30.4

מתאים. מתאים מאוד לציין את ערב יום הזיכרון ב30.4

סוף סוף לא חוגגים איזה חג

האבל הלאומי מצטרף לאבל הפרטי שלי

כולם בוכים על אובדן

אימהות בוכות על בניהן שנפלו, אבות, אחים, אחיות ואלה שמשתתפים בצער.

גם אני בוכה על האובדן שלי

היום בו החיים שלי נחתכו לשניים. החיים שהיו לפני והחיים אחרי.

היום כשסוסון התחיל כילד נורמאלי בריא וחזק וסיים כשסכנת מוות מרחפת מעל ראשו

היום בו התחילו אסונות לפקוד אותנו.

סוסון לעולם לא חזר להיות נורמאלי בריא וחזק

ואני למדתי לחיות עם מה שיש.

אני עדיין לומדת.

כי כל יום יש דברים חדשים

אך עדיין הם מתייחסים ליום הנורא ההוא. לתאונה הנוראית ההיא.

אולי החברה של הבן הצעיר לא רוצה להתקרב אלינו בגלל סוסון... מי יודע...

כל החיים השתנו בגלל התאונה הזאת

כולל הסכסוך הזה עם אחותי. הכל.

והיום נזכור את חיילי צהל שנפלו

נזכור גם שמשפחתם, אלה שנותרו, לא נותרו כפי שהיו לפני.

תמיד החוסר הזה ימלא אותם

וישאר לעד.

יום הזיכרון עומד היום לזכר נופלי צוק איתן. אהיה קצת בוטה וצינית הפעם ואולי זה יקומם את מעט קוראי. יש דם צעיר וטרי ליום הזיכרון. דם מיותר. חיילים שיצאו לקרב מיותר וחסר תכלית המתוכנן מראש. רבים נפלו באיזורי כינוס. חלקם האחר נפל על מיגור המנהרות שמוקמות עכשיו מחדש. המלחמה נפתחה בתאריך הנקבע מראש אחרי המונדיאל והסתימה עם פתיחת שנת הלימודים. הפטפטת שקדמה לה בדבר 3 החטופים היתה רק קדימון למלחמה. המלחמה עצמה היתה חסרת מטרות. את כל הרצועה היה ניתן לכבוש ב-4 ימים. כך עשו בששת הימים. אבל צהל דשדש ברצועה 20 יום ואחר יצא ללא השג ממשי.

67 חיילים קיפחו את חייהם סתם. עכשיו אילנה דיין חוגגת על קטעים מהמלחמה. את הקטע של הנגמש את הקטע של חטיפת גולדין יופי אילנה. 

אני לא יודעת מה משפחות החיילים חושבות על המבצע הזה. התוצאה היא אובדן. אובדן כואב. כי לדעת שהילד נפל סתם זה קשה. עדיף לחשוב שהוא היה גיבור ונפל על הגנת המולדת. הוא עצמו אכן היה גיבור. שלחו אותו לקרב והוא לא היסס. הוא עשה את שלו בצורה הטובה ביותר השאלה רק בשביל מה. מה השגנו בכל ימי בקרב האלה. הוא היה פיון. הוא לא שאל שאלות ואנחנו פיונים של הממשלה, של אמריקה, של העולם. 

ניתן אם כן לראות כאן 2 צדדים. הצד הפוליטי והצד של המבצעים. ביום הזה אנחנו מתחברים לצד המבצעים. אלה שנהרגו על מזבח הפוליטיקאים. ולרגע נשכח את הפוליטיקה. הם נפלו. הם אינם. ואנחנו יום אחד בשנה עוצרים מלכת. רואים את שמותיהם, את פניהם. כל אחד הוא עולם ומלואו. כל אחד הוא איש צעיר שחייו נגדעו. הוא לא יתחתן, הוא לא יוליד ילדים. ילדיו ישארו יתומים. הוא לא ינגן, הוא לא ישיר או יעסוק בתחביב אחר, הורים. נשים, ילדים, חברים. יהי זיכרם ברוך.

יום הזיכרון תשעד עומד בסימן דויד הנחלאווי, פעולות תג מחיר, רצח ילדה על רקע לאומני ותגובת הממשלה והתקשורת לכל האירועים.

אבל נראה כי כולנו עושים פסק זמן . שוכחים הכל מתייחדים עם הנופלים שרים שירים נוגים. צפירה, נאומים, טקסים, ערבי שירה. 

ואני בכל זאת אתייחס לאירועים האחרונים. אני חשה בושה גדולה. בושה על הוראות פתיחה באש שמסכנות את חיילי צהל, בושה על כך שיש כאן זכות קיום לאירגונים כמו בצלם, בושה על תג מחיר, לא על הפעולה עצמה אלא על הצורך בה כי חוץ מתג מחיר אף אחד לא עושה כאן כלום. בושה שחייל צהל צריך לברוח מהבלסטינים ואם הוא לא בורח הוא נשפט. כן, נכון, דויד הנחלאווי נשפט על דברים אחרים כך אומר דוצ. אבל מה זה כבר משנה. הרי סאל שלום אייזנר לא פגע במפקדיו והודח בגלל שנהג כשורה. אני חשה בושה גדולה כאשר הפוליטיקאים והתקשורת עושים עניין גדול מגראפיטי והולכים לבקש סליחה ולהתרפס על כך אך אין להם שום תגובה על רצח ילדה חפה מפשע . כן אני מתביישת. האם על זה נפלו 23,000 חיילים? אני מתביישת . אני מתביישת שבגני התערוכה נערך טקס יום זכרון אלטרנטיבי לחללי השהידים. ושחלק מהאומנים שלנו משתתפים בו. כאילו מה קורה פה? האם זה תואם את זה?