הכל חדש ונוצץ

טוב, עבר היום כיפור הזה. חשבתי שיעבור בשלווה אך השלווה ממני והלאה. בלי סיבות. לכאורה הכל היה בסדר. הכנתי בשארית כוחותי סעודה מפסקת. היה טעים. הבן חזר מרודוס, אמר שהיה נהדר. הלכנו לבית הכנסת. משום מה ראיתי את כולם יוצאים ממנו. כלומר עד שהחלטנו לזוז התפילה נגמרה. טוב, נו. הלכתי לישון פקעת של עצבים לא יודעת למה.

למחרת אותו סיפור. החלטתי ללכת ליזכור. זאת היתה החלטה ספונטנית כי במשך כל השנה החלטתי שאני לא הולכת ליזכור ולא עושה אזכרות. להורים כאלה לא מגיע. אבל עם רדת החג שרתה עלי השכינה והלכתי. הרי צריך לסלוח ומה יותר טוב מלסלוח להורים שכל חיי גידלו אותי לטוב ולרע, אבל גם לטוב. אמנם בשנים האחרונות הם סרחו. אולי היו כבולים במערכת ההסתה של אחותי. הרי בסופו של דבר הם נתנו לה הכל ואני מאמינה שלא התכוונו לכך. אז הלכתי. אבל שוב בדרך לבית הכנסת אני רואה אנשים הולכים בכיוון ההפוך. היה כבר יזכור? היה. אז הלכתי בכל זאת ורוזי השכנה נתנה לי את הסידור שלה כדי שאומר בשקט.. אז אמרתי ולא אמרתי. 

זהו, הבן שזה עתה חזר מרודוס רצה להגיע לחברתו על רולר בליידס. הוא גם הוזמן שם לארוחה. כעסתי עליו. הוא יצא וחזר. כעס מיותר. אז הוא לא יאכל פה את שארית הארוחה מאתמול. וישאר יותר אוכל בבית אבל כשיצא עשיתי פרצוף של נעלבת ומכל הסצינה הזאת הרגשתי לא נעים. לא נעים מזה שהוא הלך ולא נעים מזה שהוא חזר.

צריך לעשות משהו עם חוסר השלווה הזה. 

אני עכשיו במיטה, מנסה לשחזר את התקופה, לא קל לי. אני שוכחת הרבה יותר, מילים נעלמות לי, זה לא זה. 

אז ככה. ראש השנה חגגנו ב meat. ככה זה שאין משפחה. אוכלים במסעדה. היה צריך להחזיק את הבנים בכוח. שכן הגדול רצה ללכת עם אבא שלו. ההוא יש לו משפחה, יש לו אח, יש לה הורים, יש לו גם חברה. והם לא מסוכסכים כמונו על עסקי ירושה. הוא בא לארץ לחגוג. משפחה, חברים. ולי אין כלום. גם את הבן הצעיר היה צריך להחזיק בכוח שכן הוא רצה ללכת עם חברים שלו. כמעט נשארתי לגמרי לבד. כמעט.

צליחת הכנרת עברה בשלום. לא הייתי בטוחה שזה יתאפשר לי. בשנה הבאה הם רוצים את המסלול הארוך. Wishful thinking. היה הכל טוב למעט דבר אחד. לא נהגתי לשם. הקטן נהג. זה היה לי קצת עצוב. כל השנים גם נהגתי. עכשיו השרביט הועבר לבן הקטן לא בנסיבות משמחות. אני אמנם נוהגת אבל לא למרחקים. 

יום כיפור עבר די קל השנה ואפילו הצלחתי לצום. אני לא מתאמצת. הולך אני צמה. לא הולך אני לא צמה. דווקא הלך. גם יום לפני כן צמתי. סתם לא אכלתי. הכנתי המון אוכל ולא הרגשתי שום צורך לאכול. לא הלכתי ליזכור. העדפתי להיות במיטה. זאת מחאתי על היחס שקבלתי מההורים בחייהם. לא אמרתי קדיש על אמא, לא שלמתי לבית הכנסת שיאמרו עליה קדיש ולא הלכתי ליזכור.

החתולה המליטה 4 גורים בדיוק ביום כיפור. היא לא אולגה. היא חתולה קשה ואני כועסת קצת על הבן שלי שהביא לי אותה. אפילו עם הגורים היא לא נרגעה. חשבתי שזה ירגיע אותה. היא היתה בלתי אפשרית. אני זקוקה לשקט ולא לחתולים שיסתובבו לי בבית. ואף על פי כן לא עקרתי אותה.

ביום הולדתי היינו כאמור במלון הסקוטי. רציתי בכלל ללכת לשם ביום צליחת הכנרת כדי שלא נצטרך לקום בבוקר וננוח אחכ. אבל בסוף הזמנתי ביומולדת. זהו מלון ייחודי. קודם כל האוכל שם לא כשר כך שבארוחות אפשר למצוא נקניקים וגבינות ופירות ים. שנית זוהי פיסת היסטוריה. המלון עבר גלגולים רבים. הוקם כבית חולים, הועבר לבית יולדות ורק בשנים האחרונות הוסב לבית מלון. ב1999 הוקמה בריכה ואגף חדש. הוא נמצא בידי הכנסיה הסקוטית ששמה לה למטרה להמיר יהודים את דתם בתקווה שיום אחד הם יצליחו. עוד פעם wishful thinking. שם הדמות הפעילה הוא דיויד טורנס, היה רופא ידוע בטבריה, הקים את בית החולים, עבר הרבה בחייו...

זהו, ואנחנו באמצע הדרך, עוד פסטיבל הסרטים... אולי עוד פסטיבלים... וזהו... בשנה שעברה גם כן היו הרבה פסטיבלים בחג הזה, האיש החזק למשל. וכשנגמר החג אמרתי: עכשיו נשנס מותנים יש הרבה עבודה... אבל אז בא האירוע המוחי הזה וטרף את הכל. כבר שנה שלמה שאני ככה. הייתי אופטימית. גם הרופאים היו. חשבנו שהנה ציק צק וזה עובר. לא זה לא עבר. זה נעשה יותר גרוע. לא אפרט אבל האקס שראה אותי נזכר שגם סוסון היה ככה. בהתחלה היתה הרבה אופטימיות לגביו. אבל משהשתחרר מבית החולים המצב רק הורע. כאילו לגוף לוקח זמן להכיר במצב החדש. בהתחלה הוא עוד בסדר רק אחכ הוא מכיר בכך שהמוח לא מעצבב יותר את חלקי הגוף האלה. משהו כזה. רק חבל שהוא הזכיר את זה לגבי סוסון. כמעט סלחתי לו.

הו, אלוהים שמור אותי מהבלתי צפוי

שמור אותי ממה שמחכה לי בפינה

שמור אותי מאנשים רעים, מדורשי רעתי...

לא המשכתי לבקש... הכל היה שלו... רגוע... היה צריך להיות לי איזה טיפול מפנק...

ואז... אני אפילו לא יודעת מה קרה

הלכתי לבדוק מה שלום הבית של אמא. יש 2 בתים שאפשר לקרוא להם הבית של אמא. הבית ששייך לה והיא משכירה אותו והבית שהיא גרה בו והיא כביכול שוכרת אותו למרות שהיא כבר לא נמצאת בשניהם.

אז הלכתי לבדוק מה קורה עם הבית ששייך לה.

תחילה התקשרתי לשם, למי שהיה אמור לגור בה - המספר שהגעת אליו איננו מחובר - קיבלתי

אז הדייר עזב...

הגעתי לשם. יש שם זוג חדש . זוג צעיר, דתי , 2 ילדים ולמעשה הם חתמו על החוזה רק לאחרונה ועכשיו הם בשלבי כניסה לדירה

אני דפנה, הצגתי את עצמי, אני הבת של בעלת הבית הזה א״ז. 

אנחנו לא יודעים מא״ז, אמרו לי, אנחנו יודעים מאחותך.

היא השכירה לכם את הבית?

כן

ורק היא חתומה על החוזה?

כן

ואת הצקים נתתם לה?

כן

אז אני חושבת שזה לא חוקי. הדירה לא שייכת לה, היא שייכת לאמא שלי. אני צריכה לברר אם החוזה חוקי. יתכן שתצטרכו לעזוב את הבית. אני כמובן לא רוצה לעשות לכם את זה אבל אני אצטרך לבדוק מה החוקיות של החוזה. האם הבית עדיין שייך לאמא, האם יש לה ייפוי כוח או סמכות כלשהי להשכיר בית שלא שייך לה ולקחת לעצמה את הצקים, האם יש לה זכות להציג את עצמה כבעלת הדירה ולהשכיר אותה בכלל....

כן חזרנו לאותו סיפור. האם זה בדיוק אותו סיפור? אין לי מושג שהרי את החוזים הקודמים לא ראיתי. אני יודעת שבחוזה הראשון היא העבירה את הצ׳קים לאמא. על החוזה השני אמרתי שאני חותמת אבל יצא מה שיצא. היא חתמה עליו לבד או עם אמא או בשם אמא, אין לי מושג ואני גם לא יודעת לאן הגיעו הצ׳קים... הפעם הבאה שדיברתי עם אמא היתה כבר בבית חולים אחרי הניתוח... היא אמרה אז שהיא תרוץ... עד היום היא בכסא גלגלים מחלקת החלמה זמנית, עם קלבסיאלה... היא לא גרה בבית. היא גם לא גרה בבית אבות.... ברור שהצ׳קים בסופו של דבר הגיעו אליה. ישירות או דרך אמא

הפעם היא חתמה על החוזה לבד. על דירה שאינה שייכת לה. בדקתי. הדירה שייכת לאמא... את הצקים אחותי לקחה. לא דרך אמא. את הצ׳קים, את המפתחות של 2 הדירות, את הכסף... הכל שלה... רק האם זה חוקי בכלל? בלאגן, רגע, אני מנסה לעשות קצת סדר. שהרי בשנה שעברה אמא היתה גרה בבית של אחותי. ועכשיו היא לא גרה שם יותר אבל היא גם לא גרה בבית אבות. היא רק מחלימה שם... אז היא לא יכולה לומר שאמא משלמת לה שכר דירה. היא סתם משכירה את הדירה של אמא ולוקחת לעצמה את הכסף...

וכך אני מגיעה ליום כיפור... חתימה טובה... שרק יעשה קצת סדר בסיפור הזה...

והנה היא כבר קראה את הפוסט הזה. נראה כי אצטרך לסגור את הבלוג שוב. הרי היא כבר תמצא את הדרך לצאת מזה בעזרת המידע שאני מוסרת כאן. איתכם הסליחה

חתימה טובה