הכל חדש ונוצץ

היום בגרות במתימטיקה מועד ב׳

תשאלו מה הקשר שלי לזה, שהרי אני גדולה וילדי בוגרים

אענה שעד היום הייתי משגיחה בבחינות הבגרות

היום כבר לא. עשיתי את הניתוח ואני בבית

את הניתוח ביצע דר׳ כ׳ אחרי התלבטויות רבות שלי ושלו

בין השאר פניתי למומחים וכמובן קיטרתי קצת על הרופאה שעשתה לי את הניתוח ותיכף אסביר את הקשר בינה לבין הבגרויות.

היא באה מארהב. היא לא אמריקאית. היא ישראלית שמתגוררת שם עם בעלה וילדיה ומידי פעם עושה גיחה לכאן.

העניין הוא שכאשר היא הגיעה לכאן כולם חטפו אותה

נכון, היא ישראלית לא רוסיה, לא ערביה, היא משלנו והיא באה מארהב

סיבה טובה להפוך אותה לראש מחלקת כף יד ולהוריד ממעמדו את דר כ' שהיה ראש מחלקה לפניה

השאלה אם זו סיבה טובה ואם היא באמת רופאה טובה...

אז אני חושבת שלא, את הדברים האלה אמרתי למומחה והוא הנהן בראשו...

כן, היא באה מארהב ועושה דברים מוזרים כמו חבישת בלון, שלילת הפיזיותרפיה בטענה שזה  הורס, גם אמרו לי שהדרך בה היא רושמת דוחות אינה מובנת ואינה מקובלת...

ואז נזכרתי בבדידים. שיטה שהובאה מארהב לפני שנים רבות והוכחה כמוטעית ולא נכונה.

מארהב? מי משתמש בה בארהב? הבן שלי למד חשבון באמריקה כיתה א׳ ואני לא ראיתי שום בדידים. ארהב היא מדינה שמרנית. שיטות הלימוד בה מיושנות וטובות. הם לא עורכים ניסויים בבני אדם מה שעבד פעם עובד ויעבוד אז מאיפה הביאו את הבדידים האלה? לא ראיתי אותם בשום מקום. אולי איזה אמריקאי הזוי אחד המציא שיטה, הביא אותה לכאן וכאן תיכף קפצו ארהב ארהב ארהב. ואחרי שנים ראו שהשיטה הזאת גרמה לבעיות מתמשכות במתימטיקה וסוף סוף ירדו ממנה. וכך הרופאה שלי. זה שהיא באה מארהב עם שיטות מוזרות זה לא אומר שהיא רופאה טובה וכמובן זה לא אומר שהשיטות שלה נכונות. ארהב היא מדינה שמרנית. אני בטוחה שגם ברפואה לא משתמשים בשיטות יצירתיות. הם עובדים בשיטה קונבנציונלית שמרנית ואחראית. אני עברתי שם את מע' הרפואה לצערי. לא ראיתי שם שום יצירתיות ושום חדשנות שלא במקומם....

חבל שכאן כל הזמן מנסים לחדש, ואני חוזרת למערכת החינוך. הבגרויות של היום כלל לא נראות כמו פעם. גם התלמידים לא. פעם היו בחינות רק בכיתה יב. בחינה אחת בכל מקצוע. לא כמו היום שיש בחינות בי׳ יא יב וגם בגרויות חורף. פעם לא היו הקלות ולא תוספות זמן. תוספת זמן היתה רק בכדורגל.  היום יש תוספת זמן, התעלמות משגיאות כתיב, הקראת שאלון, כתיבת שאלון, בחינה בעפ, חברה מה זה? מי שלא מסוגל שלא ילמד. לא כולם חייבים להיות בבצפר ולא כולם חייבים להוציא תעודת בגרות. בבצפר בו אני שומרת יש 9 כיתות בכל שכבה. רק 2 כיתות מתוכן הן נורמאליות, בלי תוספת זמן, בלי הקלות, רק בכיתות האלה יש תלמידים אמיתיים. בשאר יש תלמידים בעייתיים מאוד, כאלה שבזמני היו הולכים לעבוד או ללמוד בבתי ספר מקצועיים ירודים. ולמה היום זה לא ככה. עכשיו מתפלאים למה החינוך שלנו נראה ככ גרוע... ולמה נדמה לי שאנחנו למדנו הרבה יותר...

ובהצלחה למי שניבחן היום, מי תחת אש מי לא.

כשידידי יאיר טריבלסקי אמר שמארס הערס יבוא לבקר אותי אמרתי אוי אברוך

מארס הערס זה צרה צרורה. 

נזכרתי מה הוא עשה באחת הפעמים שביקר אותי.

גנבו לי את האוטו

סוסון הסתבך

סוסון היה אז תלמיד תיכון. הכיתה שלו עמדה לצאת למסע גדנע כאשר מטעם הבצפר אמרו לי: הוא לא יוצא. למה? שאלתי הוא ככ אוהב לטייל, זה מאוד יפגע בו. שום דבר לא עזר. פניתי ליועצת והמכשפה הזאת החזיקה בדעה שהוא לא צריך לצאת. יתכן שהיא זו שהחליטה כי רוב המגעים היו ביני לבינה. היא אמרה שהוא לא מתאים, היא חששה לגורלו, אני לא הסכמתי עם זה ממש רבתי איתה. הלכתי לערכאה יותר גבוהה. סגן המנהל. סגן המנהל הוא סיפור בפני עצמו. הוא למד איתי בתיכון והיה אחד משני הבנים היחידים שלמדו איתי בכיתה. השני דווקא הסתדר טוב עם זה. היתה לו אג׳נדה שמאלנית שהיתה די נדירה ומאוסה בימים ההם, היה לו מלא בטחון עצמי, היום הוא עורך דין, אבל סגן המנהל היה שונה. הוא היה מפוחד למוות , לא הוציא מילה מהפה במשך שנתיים. לא ידעתי איך נשמע הקול שלו ופתאום נס חנוכה הוא סגן מנהל בית ספר. לא יאמן. איך? איך הוא הפך להיות מורה בכלל? איך הוא עמד מול כיתה? איך הוא הרצה? איך הוא לא פחד מהתלמידים? אני עד היום פוחדת לעמוד מול קהל ולדבר. איך הוא עשה את זה? נס, נס או טיפול פסיכולוגי מוצלח. בכל מקרה הוא היה סגן מנהל הבצפר של הבן שלי והוא זכר אותי לטובה. אפילו דיבר בשבחי. ניסיתי לדבר על ליבו שיוציא את סוסון לטיול. כמעט הזכרתי לו איך הוא היה בתיכון אבל לא העזתי. הוא אמר לא בעדינות וכשמדברים אלי בעדינות אני נכנעת.

הכיתה יצאה לטיול, סוסון עצמו יצא לבד לאילת. התאכסן באיזו אכסניה. ראו שעבר עליו משהו. הוא היה כזה שקט...

ואני נזכרת איך הבאתי אותו חזרה הביתה עם האוטו החלופי הקטן והגשם ירד בחוזקה... כן זה היה בדצמבר 2000. דצמבר השחור... כל פעם יש לי דצמבר שחור.... גם בשנה שעברה...

ואז ראיתי שמארס הערס בא לבקר והכל היה מובן. כי כאשר מארס הערס בא לבקר יש צרות

וגם עכשיו מארס הערס בא לבקר, וגם עכשיו יש צרות. איזה? לא אומרת. בהזדמנות

כן כן החגים עברו, העומס חלף או שלא זה הזמן לשאול אז מה עכשיו.

עכשיו?

זה הזמן לכמה חשבונות נפש

וכך הגעתי לשנת 2003 האיומה

ואני נזכרת שבכלל לא באתי לכאן לריב. באתי לכאן לשקם את סוסון אחרי התאונה. המצב שלו די על הפנים וגם איתו אני שואלת מה עכשיו או איך הגענו לזה. ואני שוב חוזרת אחורה לשנים הראשונות שלנו כאן. השנים הראשונות שנראו מבטיחות עד שמשהו השתבש.

הפעם אתמקד בסוסון.

כשהגעתי ארצה היינו בהתחלה בבית הורי, אחכ באנו לגור פה.

סוסון למד בבצפר ליד בית הורי. אבא כל בוקר היה בא ומסיע אותו לבית הספר. אבא גם הסיע אותו לאיזה טיפול וגם לבריכה של הטכניון לשיעורי שחיה.

שנתיים הוא למד באותו בצפר. השנה הראשונה היתה בסדר השנה השניה לא ככ

בסוף השנה קראה לי המנהלת וביקשה לסלק אותו משם. היא אמרה שהוא אלים, הוא בכלל לא גר שם ולא שייך לשם והיא לא מעוניינת שימשיך ללמוד שם.

לא התנגדתי. גם לי היה קשה שהוא לומד ליד בית הורי, חשבתי שבצפר ליד הבית זה פתרון טוב, אם כי זו כיתה ו', כתה ו' כבר מגובשת וזה ממש לא טוב להיות ילד חדש בכיתה.

כיתה ו' הוא למד כאן ליד הבית. וזה היה סיוט. סיוט מתמשך.

כבר בהתחלה ראתה המורה שהוא סובל מאטופיק דרמטיטיס וזה מאוד דוחה.

היא גם לא ידעה מה זאת המחלה הזאת וביקשה שאביא אישור שהיא לא מדבקת.

אחכ גם ביקשה ממני לבוא ולהרצות על המחלה הזאת. בסוף היא ויתרה לי.

לא היה לו שם שום חבר. כולם צחקו עליו כמדומני. כן, גם להיות חדש גם להיות חולה אטופיק דרמטיטיס וגם אחרי תאונה זה יותר מידי בשבילו....

אחכ הוא הלך לחטיבת הביניים ולתיכון.

ועד היום אני חושבת אולי הייתי צריכה להתעקש עם המנהלת של הבצפר הקודם. אולי זה דפק לו את החיים עד היום ואת כל תוכניות השיקום שלי. מי יודע. היו לי הרבה צמתים בחיים בתקופה ההיא. בטוח שעשיתי בחירות לא נכונות. אבל מי יודע מה נכון ומה לא לפני שבוחרים....